יצירתה הקרמית של מירה שדות נובעת מזיקה עמוקה לטבע, לחומר ולתהליכי עבודה מסורתיים. שדות היא מהאמניות הראשונות בישראל שחקרו והפנימו את רזי הקרמיקה היפנית, תוך שהיא שואבת השראה מהפילוסופיה האסתטית והחומרית של תרבות זו ומתרגמת אותה לשפה מקומית, אישית.
עבודותיה מתאפיינות בצניעות צורנית, חומרים טבעיים, והעדפה לטקסטורות לא מהוקצעות – כאלה שנושאות בגופן את סימני הזמן, האש והאדמה. היא הרבתה להשתמש בטכניקות שריפה מסורתיות כמו שריפת עצים (אנאגמה), היוצרת השפעות לא צפויות על פני השטח של הכלים – תוצאה של דיאלוג מתמשך בין האמנית, התנור, העץ והחומר. כל כלי ביצירתה הוא תוצר של תהליך איטי, קפדני ובלתי צפוי, שבו הזמן והחומר משתתפים כשותפים שווים.
הכלים בתערוכה זו, חלקם שימושיים וחלקם פיסוליים באופיים, מהדהדים את רוח הוואבי-סאבי היפנית – אידאל אסתטי המוקיר את הבלתי מושלם, הארעי והלא-מהוקצע. הם נדמים כמי שעלו מתוך נוף קדום – סדוקים, חרוכים, לעיתים מצולקים, אך תמיד מלאי נוכחות שקטה ופיוטית.
שדות אינה רואה בכלים כפריטים פונקציונליים בלבד, אלא כגופים נושאי זיכרון ותחושת מקום. המגע האישי, חותם האצבעות, סימני הגלזורה הנמסה והאפר שנטמע בחומר – כל אלה יוצרים שפה חומרית שמבוססת על הקשבה לחומר ולמה שהוא מבקש להיות.