אַנְגָּזֶ'ה | תערוכה קבוצתית, אוצרות: מירב רהט, אוצרת משנה: מיכל קרסני

אַנְגָּזֶ'ה | תערוכה קבוצתית

אוצרת : מירב רהט, אוצרת משנה: מיכל קרסני. 

שנת 2021 המגיעה לקיצה היא שנה שניה של חיים בצילה של מגיפה המשנה את פני העולם. ריחוק חברתי. סגרים. בידודים. מתוך כך, למול דפוסי התנהגות משתנים, בחרנו לפתוח במהלך מְקָרֵב ולשים בחזית את כוחו של חיבור בין אנשים ואת ההזדמנות של יציאה מההרגלי ככלי להתפתחות אישית ומשותפת. תחת הכותרת "טובים השניים" הזמנו יוצרות.ים מדיסציפלינות שונות לצאת לפעולה משותפת. התערוכה "אַנְגָּזֶ'ה" היא סופו של תהליך העבודה שהן.הם קיימו, בו ה'לְבָד' נותר מאחור, כאשר שיתופי הפעולה וה'יחד' מקבלים מקום בכל אספקט של העשייה.

עשרים ושבעה יוצרות ויוצרים, שלוש עשרה עבודות, שתי אוצרות ותערוכה אחת הבנויה משני חלקים השזורים זה לתוך זה. זוגות (ושלשה) שיצאו לדרך משותפת בנתיב פחות מוכר. דיאלוגים שנרקמו בין אמניות ואמנים – כאלה המכירים מקרוב, מרחוק, ומי שעד פרוייקט זה לא נפגשו מעולם – שפעלו במטרה ליצור חיבור בו ה"יחד" גדול מסך חלקיו.

 

יעל סונינו-לוי ותמר שליט-אבני, האחת יוצרת רב תחומית והשניה עוסקת בוידאו וצילום, יצאו למסע בעקבות דמותה המסקרנת-מהפכנית של ליידי הסטר סטנהופ, שהגיעה לארץ ישראל במסע לחיפוש מטמון אבוד וביצעה באשקלון את החפירה הראשונה בארכיאולוגיה המקומית. כשהן פוסעות בעקבות  סטנהופ יוצרות תמר ויעל מסע של דימויים בו הן משלבות צילום, הדפס, ומדיה דיגיטאלית, מותירות את חותם דמותה במרחבים בהם היא נעה ושמות את סיפורה ההיסטורי על מפת ההווה.

במסלול מסען עוצרות השתיים גם בתערוכה "אנגז'ה", מנכיחות את שיתוף הפעולה ביניהן בחלל הגלריה ומעניקות לו רובד נוסף. אחת עם השניה, כמו גם שתיהן עם ליידי סטנהופ, הן נעות סביב בחירות העבר שלה, מאירות את דמותה באור חדש ומשלבות אותה בהווה המקומי.

*מסלול העבודות שנועד להציף את דמותה של ליידי סטנהופ אל התודעה מופיע במפה שיתופית בה ניתן לראות את כל המיקומים והפעולות של השתיים לאורך מסען, כמו גם לקרוא פרטים נוספים אודותיה.

החזרה אל דמות מן העבר והנכחתה בהווה מתקיימת גם בעבודה "בינו לבינו" של עמרי גורן המשותפת לו ולסבו מיכאל שלומוביץ' ז"ל. מהלך פעולתו של גורן, שפועל בשדה הצורפות, מתחיל בזכרונות ילדות שלו משבתות משותפות עם סבו הצייר, בהן הוא צייר איתו ולצידו. הקשר בין השניים, שהתבסס על אמנות כמכנה משותף, עומד בבסיס עבודתו, בה הוא הופך הדפסי ציורים של סבו למעין אבני חן אותן הוא משבץ בתכשיטים שהוא יוצר.

במהלך סימבולי הוא גוזר חלקים מציוריו של שלומוביץ' ז"ל, הופך אותם אלמנטים באובייקטים שהוא יוצר, מפרק ומרכיב מחדש את מערכת יחסיו עם מי שכבר אינו. בדיאלוג בין עולמו של הסב (שצייר נופים ודמויות קשות יום מסביבתו הקרובה) לעולמו שלו (שדה האופנה ועולם לכאורה נוצץ) גורן מקנה לעבודתו של סבו הקשרים חדשים, ממסמס את ההפרדה בין ציור שנועד להתלות על קיר לבין תכשיט לגוף, מחבר ומכליא שניים לכדי גוף אחד.

זכרונות ילדות וחיבור משפחתי מסוג אחר מתקיים בעבודה "רקמת חיבור" של נגה וזהרה הראל, בת ואם. בילדותה אספה זהרה וייבשה במכבש צמחים אוסף עצום של פרחים יחד עם אביה, סבה של נגה. האוסף אבד לפני שנים רבות אולם הוא שב ועולה כנעדר-נוכח לאורך השנים ביצירה האישית של כל אחת מהן. שתיהן מנסות לשחזר את אותו מכלול פרחים אגדי שנאסף, נעות בין זכרון לשכחה, בין הגלוי לנסתר ובין האישי למשפחתי.

בעבודתה של זהרה, הפועלת בשדה הקרמיקה, דימויי הצמחים נחרטים ונרשמים על החומר. בעבודתה של נגה, הפועלת בשדות הצורפות והטקסטיל, דימויי הצמחים מנוסרים במתכת ונרקמים על גבי הבד. בעבודתן המשותפת הן מזמנות מפגש בין דורי של שלושה דורות. באמצעות שילוב בין מדיומים שונים, חומרים שונים וטכניקות שונות, הקרמיקה פוגשת בצורפות, הפורצלן  פוגש  את המתכת ואת הבד והרקמה, ושתי היוצרות חוברות יחד אל דמותו-זכרונו של האב-סב, כשהאם מכילה את ביתה ושתיהן יחד את הזיכרונות.

המפגש הבין דורי עומד גם בבסיס העבודה של רונה גלעדי וואנו ואפרת קלומק – שתי אחיות במשפחה חקלאית הפועלת יחדיו בשיתוף פעולה שבטי. בעבודתן הן מחברות בין עולם הבישול בו פועלת האחת, עולם החומר בו פועלת השניה, והשבט המשפחתי.

נקודת המוצא לעבודתן היא "יום רביולי" בו כל השבט מתכנס סביב שולחן במרכז הבית במעין מהלך טקסי. ידיים עמלניות של שלושה דורות נרתמות למלאכה, עובדות וממלאות יחד כיסים תפוחים של טוב. יריעות רביולי נפרמות ויריעות חיים נרקמות.

במיצב "בית לחם" הן נעות בין יריעות הבצק ממכונת הפסטה ליריעות פורצלן, יוצרות מיכלים רבועים במרקמים שונים ובייבוש שונה, כאשר באמצעות מקבץ אובייקטים הנראים כרקמות עור בשלבי התבגרות והזדקנות שונים לצד כלים שבריריים הניצבים על גבי גליונות-שכבות של דגנים קלויים, הן מציבות ייצוג ויזואלי ליחד הרב דורי ולכוחה של המשפחה.

מהלך טקסי מסוג אחר ניתן לראות בעבודתם של רותי ושי וגנר, אם ובנה, במיצב המשלב בין עבודת כפיים ומסורות עבודה בחומר וגלזורות, לבין הקלדת כפיים ויצירה דיגיטאלית.

רותי יוצרת מסיכות קרמיקה בתהליך עמלני רב שלבים, משלבת מוטיבים משדה עיצוב הטקסטיל בתהליכי הזיגוג של החומר, מקבעת אותו בטכניקות יישום ושריפה עתיקות. שי פועל במדיום של מיפוי דיגיטאלי, משלב הקרנות וסאונד אלקטרוני – מפרק ומפיח חיים חדשים באובייקטים הדוממים. במיצב המחבר את הממשי והדיגיטאלי הם יוצרים "פאטה-מורפוזה" – תעתוע בו בשילוב בין המדיום המסורתי להקרנת שינויים ויזואליים וקוליים שהולכים וגוברים, הולכים ומיטשטשים הגבולות בין החומר הפיזי לדימוי המוקרן. במקצב טקסי מכשף של תנועת הדימויים והסאונד האובייקט משתנה שוב ושוב, מזמן למתבונן חוויה דינאמית המקנה למסכה הדוממת תנועה של השתנות וחיים.

למול "פאטה-מורפוזה" בה החומר הממשי פוגש חומר טכנולוגי, עבודתן של שולי שוחט ולימור דן-חנגלי עוסקת במטאמורפוזה רגשית וצורנית. באמצעות מפגש בין חומר נוקשה לחומר רך – פורצלן וטקסטיל שהופכים שלובים זה בזה כאחד – הן מציבות אנלוגיות לסיטואציות ולמערכות יחסים בין אנשים.

נקודת המוצא לעבודתן המשותפת נשענת על הספר "כשהדברים מתפרקים" מאת פמה צ'ודרון, העוסק בהתמודדות עם מצבים שונים שהחיים מזמנים, ומתוכו גם נגזר שמה. בתהליך עבודה אישי-זוגי הן מנכיחות תהליכי השתנות, שואלות שאלות על מצבי חיים ומתרגמות אותם לאובייקטים בהם הן משתלבות זו לתוך זו. מה קורה כשרכות פוגשת קושי? מה טיב היחסים? האם יש תלות? מי מטפל ומי מטופל?  מה קורה לרכות ללא הקליפה המגינה? מה קורה לנוקשות שהרכות בתוכה?

כל אובייקט הוא עולם בפני עצמו ויחד הם הופכים שדה היברידים כאשר בכל אחד מהפרטים ובכולם יחד כמיצב נבחנות נקודות מגע וגבולות בין התחומים בהם הן יוצרות כמו גם ביניהן כשותפות לאותה עבודה.

סוגיית הקניית רכות לחומר קשיח עולה מנקודת מבט אחרת בפרוייקט סוֹדָה לִשְׁתִיָּה וּדְמָעוֹת של מיכל ניב ולילך רז. האחת – רז – פועלת בשדה הצילום ומציגה תצלום סטילס בו מופיע עיגול מושלם של חלון מכונת כביסה, כשמבעד לזכוכית האטומה מתגלה מערום כלי קרמיקה. רגע נינוח לכאורה, הטומן בחובו מתח לקראת פעולת ההפעלה. השניה – ניב – הפועלת בשדה הקרמיקה, שולחת את כליה לעבר האירוע הבלתי הפיך של כניסתם לתוך מערבולת, ומציגה גופים קרמיים הטעונים בתוצאות המהלך הטראומטי.

בדיאלוג בין השתיים הן יוצרות דרמה שקטה המנכיחה פעולה יומיומית, כאשר בו זמנית הן מתכוננות לאירוע מטריד שיגדיר מציאות חדשה. המקום בו טקסטיל זוכה לשטיפה, ניקוי והתחדשות הופך מקום של קריסה עבור החומר הקשיח, בו זמנית הכלים שאיבדו את יכולת ההכלה זוכים באיכויות של יופי ופוטנציאל קיומי חדש. את המהלך מלווה שירה של המשוררת שלומית נעים נאור ״הוראות כביסה״, הכתוב בכתב ידה, וממנו גם לקוח שם העבודה. 

 

למול דיאלוג ממשי ודינאמי העבודה "מיד ליד" של שחר קדם, יונית קריסטל  וריקי קרן-צבי נולדה ברוחו של משחק ילדוּת בו האחד מתחיל לצייר על דף ריק, מקפל, מסתיר את ציורו ומעביר לבא אחריו. באופן זה השלושה, שעובדים במלאכות שונות ובחומרים שונים, בחרו להתמסר לבלתי ידוע ולבחון את האפשרות הנולדת בחיבור של עשייה נפרדת המבוססת על חומר מקומי, טכניקות של קראפט מסורתי ועבודת כפיים, לכדי יצירה משותפת.

כל פעולה החלה באחד היוצרים ועברה בסדר מעגלי קבוע אל השניים האחרים: אדמה (קרן-צבי), ברזל ואבן (קדם), קליעה (קריסטל). במהלכים שכללו תגובה ללא ידוע שהם מקבלים בחומר, צורה ומלאכה, כמו גם ויתור על שליטה לגבי מה יקרה לאובייקט כשהוא יעבור הלאה, הם יצרו סדרה של שלושה אובייקטים, כאשר כל אחד מהם לחוד ושלושתם יחד מהווים ייצוג לחיבור נעדר התכנון שהתקיים ביניהם.

הלא ידוע המשליך על ההוויה מתקיים באופן אחר בעבודה "נופי תודעה" של גילה מילר-לפידות וימית סגל. השתיים, שעוסקות בהיבטים רוחניים נסתרים באמצעות דימויים חומריים, בוראות עולמות באמצעות צופן מדומיין היורד מן השמיים. צופן זה הופך נקודת מוצא ליצירת אנלוגיות למרחבים אישיים ואוניברסאליים.

תהליך העבודה של השתיים משלב עבודה בחומר ורישום בעט תלת מימדי, ובמהלכו בחנו מילר-לפידות וסגל שוב ושוב דרכים בהן ניתן לתת ויזואליה צורנית-חומרית לתחושות וחוויות מיסטיות המשליכות על תפיסות עולם. בין הרוחני לגשמי השתיים המציאו-יצרו רישומי קוד תלת מימדי כמבני תודעה דימיוניים היורדים מלמעלה ומטביעים חותמם לתוך עולם ממשי של בני אדם, גופים וטבע. באמצעות כלי יסוד אלה הן יוצרות ייצוגים למציאות חדשה-משתנה בה הן משתלבות זו בזו כשקוד הבסיס התלוי ממעל מַבְנֶה  מציאות דינאמית המשתנה כל פעם מחדש.

למול דינאמיקת השתנות הנגזרת מעולמות רוחניים-מדומיינים הדר עמית ורחי שמיר מציגות מיצב העוסק בשינוי ששורשיו נטועים במציאות החיים במדינת ישראל. השתיים, בנות למשפחות חקלאיות בהפרש של דור, מקוננות על הפיכתה של המדינה ממקום של ערכי חברה המבוססים על חזון התיישבות וגאולת אדמה, למקום של אדמות חקלאות ללא שורשים וללא דור המשך.

בעבודת כפיים הן בונות את "גוש 3630 חלקה 69", ייצוג לחלקת הפרדס של משפחתה של שמיר, העשוי מאדמתה החרבה ומקוצים ודרדרים שנלקחו ממנה ונטחנו לכדי אבקה, ומתחקה אחר צורתה. על גבי החלקה – שהופכת מעין קבר לפרדס, לפרדסנות ולחזון שהיה ואינו – מציבה עמית פסלי גדמי עצים טבולים במיץ תפוזים, קליפות הדרים ועובש, כאשר החומר שממשיך לפעול ולהגיב משתנה עם הזמן, מתריס ומנכיח חיים ללא חיים.

בעבודת וידאו – "מצע מנותק" – המהווה חלק במיצב, מופיע בנה של שמיר כורה ומחטט כבפצע באדמה החרבה, אוסף אותה באופן סימבולי בשנה זו שהיא שנת שמיטה לתוך שבעה דליים. אך כמו בהצבה בגלריה, גם מחוצה לה אדמה זו לא תשוב לְשַׁמֵּשׁ לחקלאות וריח הקוצים הטחונים ימשיך להחליף את פריחת ההדרים.

טבע נכחד וזיכרונות של חיים בסביבה משותפת עומדים גם בבסיס העבודה "רקפת משלך" של ענת בראל ושרה שחק. השתיים בילו את ילדותן באותה שכונה, חוו את אותם נופי ילדות, אך מעולם לא נפגשו. כנשים בוגרות הן חוזרות יחד אל זכרון שדות פרחי הבר שהקיפו את סביבתן ואל פרחי הרקפות שאנשים נהגו לקטוף והפכו פרחים מוגנים.

במהלך משותף בו הרקפת הופכת שיקוף של געגועים למציאות שהיתה ואינה עוד הן מחברות בין הדיסציפלינות בהן הן פועלות. שחק, שמגיעה משדה הצורפות, פורסת ומשטחת פעמוני ברזל תעשייתיים המוכרים מילדותינו לכדי מצע עליו היא רושמת רישומי קו של רקפות, משבשת ומסיטה את אופן השימוש מאובייקט ילדות לתכשיט. בראל שמגיעה משדה הקרמיקה, מציעה מבט אחר על פורצלן המוכר כחומר קשיח ומציגה רישומי פרחים שהיא עושה עם החומר בעודו נוזל, רך, קיים-לא קיים. במיצב משותף, אחת על גבי השנייה, הן מציגות רישומי קו וכתם פואטיים של הזמן החולף, מנכיחות זכרונות ילדות וגעגועים המתערבבים יחד לכדי אחד.

נקודת מבט אחרת אל הטבע המקומי עולה במיצב Obscure של מיכל ברקוביץ ואילת זר-שיינבוים.  כאנלוגיה להתכנסות אל תוך עצמינו בתקופת הקורונה השתיים מתבוננות אל סביבתן דרך צילינדר, מצמצמות את שדה הראייה ומציעות נקודת מבט שונה המאפשרת פתיחת עולמות חדשים.

מהלך עבודתן, שהחל בהתערבות בטבע ובצילום דרך גזע עץ חלול בחורשת פורה שבדרום, נדד ממרחבי החוץ אל חלל הסטודיו, שם הן יצרו והציבו צילינדרים של קרמיקה לתוכם הן מתערבות ובתוכם הן בוראות עולמות. במפגש בין שפות חזותיות שונות בחומר – זר שיינבוים בצורות עגולות וסגורות, ברקוביץ בקוצים חדים ויחד באינטרפרטציה המשלבת כניסות אור, חדירה של אלמנטים, השתקפויות ותנועה בחלל, הן בונות סצינות של התרחשות בתוך גוף הצילינדר. במיצב הן מציגות רגעי מציאות עמומה המזמנים יציאה לעולמות חדשים, מציעות התבוננות אינטימית לסביבות טבע דימיוני בהן המרחב המצומצם לוקח אל האין סוף.

למול עבודתן של מיכל ואיילת שנולדה סביב צמצום ויזואלי, העבודה "גזירות" של שלי השחר ויונת חמיידס נעה סביב צימצום תנועתי ועוסקת בסוגיות של מגבלות הגוף והנפש במצב של חירום ואי וודאות. חמיידס, המגיעה משדה הקרמיקה, הפכה את המסיכות החד פעמיות חומר גלם אותו היא משלבת בעבודה עם חימר. השחר, המגיעה משדה המחול, פועלת ונעה עם ובתגובה ליצירתה של חמיידס.

השתיים עוטפות את גופה של השחר במסיכת מוות ותכריכים מקבעים עשויים מסיכות, מנכיחות את הקיפאון של המגיפה כמו גם של ירי טילים ששלח את תושבי ישראל אל המקלטים, בוחנות אפשרויות תנועה בסיטואציה מאבנת פיזית ורגשית.

בעבודת וידאו בה מצולמת תנועתה של השחר בחלל מקלט ציבורי בהרצליה, הן מציפות סוגיות של כליאה ושחרור-ספק שיחרור שחוזר חלילה. מחזוריות של חיים ומוות, הרס והתחדשות, טקסים ואמונות שמלוות אותנו. יחד הן גוזרות-פורמות את הנוקשות, מותירות מקום לתקווה של עתיד פרום ואופטימי יותר.

זו עם זו וזו לצד זו, מנכיחות גם אוצרות התערוכה תהליך של עשייה משותפת ודיאלוג מצמיח. האחת, אוצרת ותיקה עם שורשים עמוקים בשדה העיצוב, השניה, מתחילה זה עתה את דרכה בשדה האוצרות אך מביאה איתה שנות ניסיון בניהול ויזום פרוייקטים. יחד, הן פסעו לאורך שנת העבודה על התערוכה, הזמינו את היוצרות.ים (ואת עצמן) לצאת למחוזות חדשים, ובנו מהלך המבוסס על חיבורים בין אנשים, דיסציפלינות, חומרים וטכניקות עבודה מתחומים מגוונים.

בהמשך לתהליך כולו גם בחירת אופן הצבתה של התערוכה נבנה כחיבור בין שני סבבים של תצוגה, בדיאלוג המעניק ערך נוסף למכלול העבודות. חלקה הראשון עוסק בסוגיות של עבר וזיכרון שמותיר חותמו, ובמהלכים של מעבר בין נוקשות לרכות; וחלקה השני מביא אל המרחב הצעות להתבוננות מנקודת מבט שונה לצד מחשבות על אפשרויות של בריאה מחדש. בנוסף, לצד העבודות המוצגות בכל סבב בתערוכה, המכלול הראשון כולל רמזים למה שיגיע בסבב השני ובמכלול השני נותרים זיכרונות מתוך מה שהוצג בסבב הראשון. באופן זה כל היוצרים נוכחים בחלל לאורך כל התערוכה, וה"יחד" שהתקיים בכל אחת מהעבודות בתהליכי המחשבה, היצירה, וההצבה, מקבל רובד נוסף בגין הצגתן בשני סבבים שהם תערוכה אחת. אֶחָד עִם הַשֵּׁנִי. בְּיַחַד. אַנְגָּזֶ'ה.

פתיחת הסבב הראשון – יום שבת, ה11.12, 11:00.

שיח גלריה + נעילת הסבב הראשון – יום שבת, ה1.1.22, 12:30.


פתיחת הסבב השני – יום חמישי, ה6.1.22, 19:30

שיח גלריה + נעילת הסבב השני – יום שבת, ה29.1.22, 12:30.

גלריה BY5  תל אביב  |   8.12.21-29.1.22

לקריאה נוספת

אודות העמותה

גלריית BY.5

כתב עת 1280

אמני העמותה

הרשמו לעמותה



צרו קשר