"פרוסה" היא תערוכת יחיד ראשונה לאמנית/מעצבת נעמי אבליוביץ שבמרכזה סדרת מיניאטורות בדו ותלת ממד המשחזרת את עוגות יום ההולדת שאפתה לה אמה בילדותה.

בפעולה הבאה לנכס מחדש את העוגות והזיכרון הנלווה אליהן, מוצגות תמונות המקור שמהן בודדה את דימוי העוגה, מהלך אותו היא מכנה "קינוחי זיכרון".

התערוכה כוללת עבודות מהשנים 2021-2018 בצבעי מים ומודלים מיניאטוריים העושים שימוש במוטיבים הלקוחים מתחומי הארכיטקטורה והקולינריה. על קיר "הספרייה" נבנית מערכת המבקשת לנכס מחדש את העוגות ואת הזיכרון הנלווה אליהן כשלצידן מוצגות תמונות המקור שמהן מבודדת האמנית את דימוי העוגה.

בשנים האחרונות האמנית חוקרת את נושא העוגה כשדה מרחב קונקרטי ומטאפורי המעלה שאלות כמו:  מהי עוגה? האם עוגה היא אירוע? או שמא, עוגה היא ה-אירוע? האם עוגה היא גם ההזמנה לאכול אותה? האם עוגה שאיננה למאכל היא עדיין עוגה?  האם עוגה היא פֹּעַל? האם קיימת האפשרות לְהֵיעָגוֹת, או לְהִתְעוּגָה? האם עוגה היא שפה? האם עוגה היא פצע?

בתערוכה בוחרת האמנית ליצור עבודות בקנה מידה מוקטן. מצד אחד, המיניאטורה מעלה הקשר של מודל ארכיטקטוני, בבחינת קטן המייצג דבר מה גדול יותר ונקשרת לעיסוקה של האמנית, בראשית דרכה המקצועית, כארכיטקטית. מצד שני, הדגם המוקטן מעלה הקשר לדימויים שהוקטנו בעל כורחם, כאלה שנכפתה עליהם פעולה כוחנית שעיוותה את האופציה שלהם לגדול למלוא הפוטנציאל שלהם, כמו עצי בונסאי יפנים. הקשר זה מטעין את הדימויים, הנראים במבט ראשון כמו זכרונות נוסטלגיים, במשמעות של חוויה רגשית כואבת, המעלה טראומה מהעבר.

כהרחבה של נושא העוגה כפעולה מנכיחת זיכרון, מוצג במרחב הדיגיטלי פרויקט בשם WonderCake שאצרה האמנית באינסטגרם והוצג לראשונה באינטרנט במסגרת הביאנלה הדיגיטלית הבינלאומית לאמנות

(The Wrong Biennale). זוהי תערוכה שנוצרה בתקופת סגר הקורונה, כשהאמנית ליקטה ואצרה מרחבי הרשת עבודות של אמנים אחרים בנושא העוגה ובנתה "ארון פלאות" דיגיטלי שבו קוטלגו דימויי המחקר.

פרויקט זה מהווה מעין תערוכה בתוך תערוכה.WonderCake מוצגת בתערוכה באופן היברידי והביקור בה נעשה באמצעות קוד QR המפנה את המבקרים לצפייה דרך מכשיר הסמארטפון האישי.

התערוכה "פרוסה" חוקרת את האלכימיה של הזיכרון והקשר שלו לחומר ושואלת כיצד ניתן לפלס אליו גישה ולאפשר עימו מגע, ובו זמנית לעשות את ההיפך.

האמנית מבקשת לרוקן את העוגות מהמשמעות שלהן כאובייקט ׳אכיל׳ ולהמציא אותן מחדש כשפה, כמטפורה, כאירוע, כחוויה, וכדימוי דרכו היא חוקרת את הקשר שלה עם העולם.