התערוכה 'רעש לבן' התאפשרה הודות לתרומתה הנדיבה של קרן 'מילה' לעמותת אמנים יוצרים בישראל וגלריה B.Y5. קרן 'מילה' הוקמה במטרה לתמוך בקרמיקאים בראשית דרכם המקצועית ולתת להם הזדמנות להציג תערוכת יחיד ראשונה תוך ליווי אוצרותי צמוד. הפרס הראשון הוענק לאמנית עדנה אוליבר.

רעש לבן

"Looking at many trees we find some that have structural features in common and form a genus or a species. This species manifests itself in every individual tree as far as resistant matter allows, and though individual trees may therefore differ, their differences are merely ‘accidental’ compared to the essence they share”.^[1]

גלריה BY5 מעולם לא נראתה כה שקטה. במבט ראשון החלל עשוי להרגיש מינימליסטי להחריד או להפליא. עניין של טעם. לובן הקירות נמהל בגוון חמים יותר: הקירות עטופים ומלאים פסלי פורצלן המציפים כנקבוביות ויוצרים פני שטח מרובדים עשויים פרגמנטים עדינים שמזמינים אותנו להעמיק את מבטנו.

מבט נוסף חושף שכל קיר מכיל מערכת של איברים שתפקידם לא מוכר ולא ברור לנו. האם יש בהם מוביל או מובל? ובאיזה אופן הם מזמינים אותנו לחוות אותם? הציטוט המובא בראשית טקסט זה שייך להיסטוריון האמנות ארנסט גומבריך ובאמצעותו ניתן לסמן איך למרות ריבוי המינים והסוגים, חולקות הצורות המצויות על קירות הגלריה מהות משותפת.

בתערוכות קודמות בהן השתתפה, בחרה עדנה אוליבר להתייחס לאלמנטים אלה כ"צירים ומחברים מכאניים, גם ביולוגיים, כמו מפרקים של השלד בבעלי חיים או צירים של חלונות ומחברים של מבני עמודי חשמל" אך הודתה שמוצפנים בהם מסרים סודיים נוספים ושחוזר בהם מוטיב של הסתרה.^[2]

בתערוכת היחיד הראשונה שלה, כזוכת פרס 'מילה' המוענק גם הוא לראשונה על ידי עמותת אמנים יוצרים בישראל, בוחרת אוליבר לשלב בין עולם החי והדומם האוניברסלי שהשתקף בעבודתיה עד כה, לבין עולם פנימי, אינטימי ואישי. ובאופן סימבולי לחלוטין עם שמו של הפרס – מקיפה אותנו אוליבר ב"מילים", אובייקטים שכל אחד מהם מדברר אלינו את שפתה הפיסולית. יצירות שמתפקדות כאוצר מילים פיסולי כפי שמתברר גם בהמשך לקטלוג זה (ראו מגדיר לשוטטות בתערוכה).

על הקיר המערבי של הגלריה מוצגים תבליטי חומר לבן מקטעים מאיברי גופה הממשיים של אוליבר לצד דימויי גוף מדומיינים של דמויות אנונימיות, הכולאים בתוכם אחדים מאיברי הפורצלן המקיפים אותנו. גוף עבודות חשוף זה מגלה לנו סימביוזה המתקיימת בין היוצרת ויציר כפיה. חיבור בל ינתק.

בספרו הפואטיקה של החלל, מצטט הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר חוקר מן המאה ה-18 שראה במאובנים טיוטות או סקיצות מוקדמות לצורות מהן נוצר גוף האדם, נסיונות ראשוניים של הטבע ליצור אדם. בסימבוליזם מימי הפולקלור הנוצרי, הוא מספר, הקונכיה נתפסה כסימבול לגוף האנושי ובתוכה, האמינו, שוכנת הנשמה.^[3]

בהינתן פרשנות שכזו, מתבהר לנו שגם שאר קירות הגלריה מציגים בפנינו את איברי גופה ונימי נפשה של עדנה אוליבר. רבים מהם, מהווים קונכיות זה לזה ושוכנים חלק בתוך חלק. החלל כולו עוטף אותנו, אנו למעשה מצויים בפנים מתבוננים החוצה; בתוך החלל אשר כקונכיה ניעור לחיים  באמצעות השהות שלנו בו, בביקורנו אנחנו מזינים את נשמת אפן של היצירות. במרכז החלל השאירה לנו אוליבר מספר דוגמאות להתנסות איתן באופן חופשי. אובייקטים המתפקדים כגשושיות. כמו רכבי מחקר אשר נשלחים לחלל כדי לייצר תקשורת ולמסור נתונים, יציקות הפורצלן מפגישות בינינו ובין האמנית.

העיטוף מאפיין את עבודותיה של אוליבר עוד מתקופת לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל שם יצירותיה הראשוניות נועדו ללבישה. בהמשך ביקשה לייצר אינטראקציה בין העבודה לצופה באמצעות מגע, תנועה וצליל. תזוזת חלקי הפסלים בידינו מפיחה בהם רוח חיים ויוצרת מנעד צלילי ייחודי לכל אחד מהם. ולכל אחד ואחת מאיתנו מגע ספציפי היוצר דיאלוג ייחודי מול האובייקט הפיסולי.

במחזה האנגלי 'פיגמליון' מתוארת ההגייה הצלילית של השפה כקובעת מעמדות וחורצת גורלות בחברה. גיבורת המחזה, אלייזה דוליטל, "מעוצבת" על ידי מומחה הפונטיקה פרופ' הנרי היגינס כאשת חברה מהמעמד הגבוה. אך בשונה מגלתיאה, הדמות המפוסלת המושלמת בה מתאהב הפסל המיתולוגי פיגמליון בספר המטמורפוזות של אובידיוס, דוליטל קמה על "יוצרה" ודורשת לבחור את גורלה שלה. איזו זהות מטמינה אוליבר בפסליה? והאם למרות כל החישובים הם אכן סרים למרותה האבסולוטית?

המסר בבקבוק שנושאים עמם צלילי הפסלים אינו נהיר לנו. איננו דוברים את שפתם ושוטטות חד פעמית בחלל לא מספיקה כדי ללמוד שפה זו ואף לא כדי לצבור אוצר מילים התחלתי.

אך בדומה לעצים שהוזכרו בדבריו של גומבריך- הצלילים חולקים יסוד משותף בהיותם מופקים מגופים שביניהם מתקיים דמיון צורני וחזרתיות.

תבניתיות זו באה לידי ביטוי ביריעות שנוצרות על ידי שיטת מחבר קרמית ייחודית בין אובייקטים שהמציאה עדנה אוליבר. ניתן להתרשם מטכניקה זו למשל בשרשראות התלויות סמוך לדלת הכניסה. אלה מורכבות מעשרות חלקים מפוסלים המתחברים באופן בל ינתק בתהליך שריפה מחושב ומדוקדק הלוקח בחשבון את התכווצות החומר בשינוי הטמפרטורה שמתקיים בתוך התנור אל מול חדר הסטודיו הצונן. את תכנונו של תהליך זה חושפת בפנינו עדנה אוליבר ברישומי עיפרון מפורטים המשתלשלים ממגילות נייר משל נלקחו מסטודיו של איש רנסאנס. פרקטיקת סטודיו אשר יוצאת כעת לאור ומקרבת אותנו עוד אל עולמה הפנימי היוצר של עדנה אוליבר.

יתכן אם כן, שאיננו זקוקים לפיענוח השפה שלפנינו. כיוון שבהתמסרות לחוויה החושית נגלה שהיא למעשה מוכרת לנו. הבלשן נעם חומסקי גורס כי ישנו "דקדוק אוניברסלי" שכל בני האדם נולדים עמו. הוא מבחין שבשפה קיים מבנה עומק המבטא מחשבה ומבנה שטח – התצורה הפיזית-פונטית. מבני העומק ממש כמו המגע האינדיווידואלי שלנו בכל אחד מהפסלים – אינם זהים. אך כולנו שותפים ברגע זה אל הצפייה במבנה שטח: ארגון וסידור מרכיבי המשפט הרלוונטי לפענוחו הסמנטי לא בהכרח נחשף על ידי הסידור הממשי או ניסוח מרכיביו הנתונים.

הקירות הלבנים התמימים שמקיפים אותנו אולי מרגישים יותר סוערים למול מחשבות אלה.

השקט העוטף נדמה כרב שיח ער שמתקיים בתדר אחר. שומעות/ים?

^[1] Ernst Gombrich, Norm And Form:Studies in the Art of the Renaissance , London: Phaidon press, 1971, p. 87.

^[2] מתוך הצהרת אמן של עדנה אוליבר, 2021.

^[3] גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, הוצאת בבל, 2020.

טלי קיים, יוני 2023

בר יוחאי 5, תל אביב.

פתיחה: יום חמישי, ה-8.6.23, 19:00

שיח גלריה והשקת קטלוג: יום שישי, ה23.6.23, 12:00

נעילת תערוכה: יום שבת, ה-1.7.23, 14:00.