סדקים בזמן | אמנית: עפרה קוץ, אוצר: אילן בק
עפרה היא אמנית שיוצרת בחומר. בדומה לעובדי האדמה היא עסוקה במחזוריות של עונות השנה, במתח שבין האדמה הרכה להתבקעות ולקושי כשהיא יבשה. מרותקת לתופעות סדיקתה ולמופע הרגבים והתלמים בשדה, היא מביאה אותם אל עבודותיה בעודה בודקת את גבולות החומר במצבים של קריעה וקריסה.
עפרה עסוקה גם בחיפוש אחר האיזון העדין בין הצורך בשליטה ובמסגרת, הבא לידי ביטוי בצורה המוקפדת הנכפית על החומר, ובין החופש, המוצא את ביטויו בחושניות שבמרקמים החומריים, תוצר של מקריות. דיאלוג כזה הוא אחד היסודות שעליו נשענה שיטתו של אריסטו: חלוקת עולם המציאות לשניים – חומר וצורה – שחיבורם יחד נותן לנו את הדבר עצמו.
העיסוק בזמן, שבא לידי ביטוי ביצירת השכבות, הוא מוטיב מרכזי בעבודותיה ועובר בהן כחוט השני. בין שמדובר בשכבות חברתיות, תרבותיות או כאלה הקשורות בנוף; ובין שבשכבות אישיות – השכבות הללו מגדירות אותנו, מספרות את סיפור חיינו האישי והקולקטיבי בדומה לשכבות גאולוגיות וארכאולוגיות.
בתערוכה עבודת העמודים "עמודי השבט" מתכתבת עם עמודי הטוטם, שמרכיביו מסמלים שכבות בזמן הקולקטיבי של הקהילה. כל חוליה ושכבה מאופיינת בצבע, במרקם ובאופי משלה, ביטוי לגיוון הרב בפרטים המרכיבים את השלם; שלם המבטא איזון עדין ושברירי של צבעוניות ומרקמים, ביטוי לריבוי של תרבויות, שפות ודתות, שאף שאינן מתקיימות בנוחות ובהרמוניה, יוצרות ישות צורנית שלמה. גם בעבודת השולחן "רגבים" יוצרת עפרה, באמצעות המגוון הרחב של הצורות והצבעים, קומפוזיציה מאוזנת ומצביעה על האפשרות של דו-קיום.
הקערות הן עבודות נוסטלגיות, המחזירות אותנו אחורה במסע בזמן אישי או קולקטיבי. אף שבטבע השכבות שנוספו אחרונות הן החיצוניות או העליונות, עפרה עובדת מהחוץ פנימה. היא מתחילה בסיפור המסגרת, בצורה החיצונית, ובתוכה מוסיפה שכבה אחר שכבה בניסיון להגיע אל הגרעין, אל המהות. כך היא מסכמת את ההווה מתוך מבט אל העבר, מספרת לנו סיפור חיים.
את האריחים בעבודה "תלמים", המזכירים נוף חקלאי של שדות חרושים, מתחילה עפרה על האובניים בצורת גלילים שנוצרים בתנועת סיבוב בדומה למבט היקפי של 3600 אל האופק. היא מותחת את החומר לקבלת מרקם סדוק ומבוקע, ואחר פורסת אותו לאריח בדומה לתמונה פנורמית.
בעבודותיה מרבה עפרה לשלב בין זיגוגים מתכווצים ומבעבעים, חומרים חשופים, טקסטורליים ומחוספסים, ובין חומרים עדינים ויוקרתיים דוגמת פורצלן ולאסטר זהב; מפגש היוצר לכאורה חיבורים בלתי אפשריים. נוצרת פה שפה חומרית שמייצגת מפגש רב תרבותי של דתות, עדות וזרמים פוליטיים המרכיבים את החברה; ביטוי לחיפוש אחר הגדרה עצמית, זהות אישית וקולקטיבית של מקומיות.
בעבודותיה עפרה מראה לנו את הדרך לגשר בין מחוספס לעדין, בין נמוך לגבוה, בין הארצי לשמיימי, בין הגשמי לרוחני; ובו בזמן מציבה תמרור אזהרה ומצביעה על מתחים שפורמים את המארג העדין של החברה, על הסדקים ההולכים ונפערים בו, סדקים שהזמן לא ירפא.
אילן בק
אוגוסט 2020
