התערוכה עוסקת בזיכרון, אבל ושבר פוליטי באמצעות שפת הטקסטיל. עבודות הרקמה של דור, הנשענות על דימויי הרס מעזה, חושפות את צדן האחורי הפרום של הרקמות, ובכך יוצרות הקבלה בין מבנה החוטים החשוף לבין נופי החורבן.

לצד הרקמות מוצגת עבודת וידאו אנימציה המרחיבה את העיסוק בגוף הנשי כמרחב של זיכרון ופציעה. אל גוף העבודות מצטרפת כאמנית אורחת חנאן אבו חוסיין, המציגה שמיכה אדומה גדולת ממדים ועבודת וידאו, המשלבות בין מסורות נשיות של מלאכה וטקס לבין כאב, אובדן ואפשרות של נחמה.

במפגש שבין שתי האמניות הופך הטקסטיל מחומר ביתי ומגן למצע טעון, הנושא בתוכו את עקבות החורבן, אך גם את האפשרות לחמלה, לאיחוי ולתקווה.