האובייקטים של יונת חמיידס ספוגים בהיסטוריה, בזיכרון ובמורשת תרבותית. הם נראים כדמויות חסרות זהות או זמן קונקרטיים וככאלה הופכים למוליכי התחושות המודעיות והתת מודעיות שהצטברו בהם. העבודות עשויות חומר נוזלי שהתגבש, הן מונוכרומטיות וקלות מאד במשקלן. הן נדמות למעטפת, או לתכריך המסמן נוכחות שחלפה בהן והטביעה את חותמה.

אובייקטים קטני מידה, של דמויות חסרות, המרמזים על אלגוריות וסמלים, מסמני הרגלים של פולחנים שקטים וסודיים. חלק מהעבודות נעשו בהשראת המיתולוגיה המצרית הקדומה ויחסה להיפרדות הנשמה מן הגוף. הצבע השחור המטאלי שלהן הוא צבע של צל, של נוכחות חסרה ובכך הן הופכות לרוח הרפאים של עצמן – חמקמקה, עמומה, אפלה.

התערוכה צועדת על התפר שבין ה"יש" וה"אין", תחת הקשרים של דת, פולחן ומיתולוגיות. הם קשורים אחד לשני בהיגיון לוגי של תוכן, צורה ורגש, לרבות דרך איזכורים מתרבויות שונות בהן קיימים חפצים שמשמשים ככלי מקשר ומגשר בין עולם החיים ועולם המתים: העפיפונים הנשלחים לשמים ב"יום המתים" עם הודעות למת, הסירה המשיטה את המת אל עולם הנצח, חלקי הנפש בתרבות ובאמנות מצרית קדומה.

אך מה קורה כשהסדר משתבש? החלוקה כבר לא ברורה; הסירה מאבדת דרכה, העפיפון סוטה ממסלולו ונעלם בשמים הגדולים וגם האלים נחשפים כקליפות חלולות.

הקליפה כנושא התערוכה מתעתעת – היא במקביל תוחמת, מכסה, ומגינה אך גם מנכיחה את המתרוקן, הבלוי והמתכלה מבפנים.

חיים ומוות שזורים יחד על הבמה המוצבת במרכז החלל שהופך לזירת התרחשות כמו טקסית, מגדירה זהות ונאחזת בזיכרון שהולך ודוהה.

אוצר: ניר הרמט