עם אצבע (הגליל) על הדופק

מבט אל המחלקה לצורפות, המכון לאמנויות תל חי

אחת הסוגיות המרתקות בהתבוננות על עבודותיהם של אמנים, מעצבים ובעלי מלאכה היא סוגיית היחסים בין יוצר יצירה ומקום. עולמו האישי של כל יוצר, הרקע ממנו הוא מגיע, המקום הפיזי והרגשי בתוכו הוא פועל, הנוף התרבותי והחומרי בתוכו הוא צומח ובהשפעתו הוא עובד.

המחלקה לצורפות של המכון לאמנויות בתל חי ממוקמת באצבע הגליל, בקצה הצפוני של מדינת ישראל, לכאורה מנותקת מהסצינה התרבותית של לימודי אמנויות שרוחשת ברדיוס העוטף את המרכז. מיקום זה, "הרחק ממרחבים אורבניים, בין ההר לנחל"[1], מזמן לסטודנטים (ולמרצים) מרחבי חשיבה ויצירה המתאפיינים בנוף תרבותי, מקצב ותפיסה קצת שונה, והופך מקור של עוצמה וכח המקבל ביטוי בעשייה של הלומדים במחלקה.

התערוכה "עם אצבע (הגליל) על הדופק" היא הזדמנות לשים אצבע על העשייה במחלקה ולהתבונן על הדרך שעושים הסטודנטים מלמידת מיומנויות מסורתיות בשדה הצורפות ועד הפיכתן כלי ביטוי אישי חופשי של כל סטודנט בדרכו, כמו גם אפשרות מרתקת להציץ ולבחון כיצד שעות עמלנות ומיומנויות טכניות נרכשות הופכות נקודת מוצא לפרוייקטי גמר רעיוניים עתירי פרטים, המנכיחים את העשייה בשדה הצורפות ככלי ביטוי באמנות העכשווית.

כ-30 סטודנטים שלמדו (ולומדים) לנסר, להלחים, לפצור, ללטש, לשבץ, לחבר, לצקת, להטביע, לרקע, להרים, לשלב מתכות וחומרים מגוונים ולחשוב באמצעות כלים צורפותיים, מציגים מנעד של עשייה שנעה מחפצי פולחן לכלים לשימוש אישי, מתכשיטים שיעודם התקשטות לאובייקטים שמותחים את היחסים בין גוף לאובייקט; שואלים שאלות על חומר, על זהות ועל מקום, ומנכיחים סוגיות העולות ביחסים בין יוצר תרבות וסביבה.

במרחב הלימודי המאפשר התבוננות איטית והפנמה נולדים פרוייקטים של עשייה עמלנית המשלבת כלים מסורתיים ותפיסות חדשות באמצעותן בוחן כל סטודנט את עולמות התוכן המניעים אותו. נופי המקום והחומר המקומי עולים כסוגיה החוזרת באופנים שונים. לדוגמא, אופיר תהל מציגה סדרת טבעות עשויות מגוון סוגי אדמה דרכן היא עוסקת בקשר רגשי ונפשי למקום באמירה על כך שהאדם מעצב את ארצו וארצו מעצבת אותו; דנית דסה הופכת קליפות עצים מכוסות טחב שהיא אספה בטיול בגליל לחפצי פולחן – מזוזות הקושרות בין רוח האדם לסביבה הפיזית שלו; שיר ציון אורגת ומרימה מתכות לכדי אובייקטים דמויי פקעות השולחות שורשים אל עומק האדמה ומחוצה לה; ואלעד גוטרמן מציג נאדות מים ובהמות משא בטכניקות הרמה וניפוח בתבנית – היסטוריות עתיקות של תרבות מקומית במקצב אחר.

פרוייקטים בהם עולות סוגיות של זהות אישית ושייכות מאפשרים הצצה אל המגוון התרבותי של הסטודנטים הלומדים במחלקה. בתמהיל החברתי ניתן לראות עבודות של ענבל הלוי שמתבוננת אל שבילי הקיבוץ בו היא גדלה, מנהלת דיאלוג רעיוני-צורני עם המרחבים והתפיסות של קיבוץ כמודל התיישבות, ועם אורח חיים סוציאליסטי שהולך והופך זיכרון; טליה כהן שנעה בין הבית היהודי דתי בו גדלה לבית החילוני בו היא חיה כיום, מנסה לגשר בין שימוש יומיומי בכלים חד פעמיים בביתה הדתי למול תודעה סביבתית הנוכחת בסביבתה החילונית, יוצרת כלי פולחן היברידיים המחברים בין זמני לקבוע, בין נמוך לגבוה, ובין קודש לחול; סוגיית החיים בין לבין מתקיימת באופן מרתק ומפתיע בעבודה של האז'ר ח'אטר, בת מַגְ'דַל שַׁמְס, שמציפה את הדילמה הישראלית-סורית ברמת הגולן. בעבודתה – סדרת כלים לשתיית מאטה – היא מנכיחה מנהג חברתי שמקורו בדרום אמריקה אך הפך חלק מתרבות היומיום של כפרי הדרוזים שבסוריה, בלבנון וברמת הגולן, משתמשת בטקס היומיומי כאמצעי להעלאת שאלות אודות תחושת שייכות בירוקרטית, פיזית וריגשית; הלב הקרוע בין התרבויות נוכח גם בעבודתה של קינאנה אבראהים שמציגה סדרת לְבָבִיות (פרט לבוש קדמי) על גביהן היא חושפת את נימי ליבה, מעניקה פרשנות חדשה לעבודת רקמה דרוזית מסורתית ולמוטיבים המבוססים על מורשת עממית.

הפעולה העמלנית הופכת חלק מה-D.N.A של מי שפועלים במקצב הזמן של הצפון ומקבלת ביטוי בגופי עבודה בעלי נפח עשייה מרשים בהם בוחנים הסטודנטים את השילוב בין חומרים גבוהים ונמוכים ובין מיומנויות מסורתיות לחשיבה עכשווית. לדוגמא פרוייקט של ליטל גולדנברג המבוסס על מחקר חומרי של שקית ניילון פשוטה שהופכת אלמנט פואטי סביבו נולדים ענקים, טבעות וסיכות ברמות שקיפות שונות ובאופני שיבוץ ויישום מגוונים; פרוייקט של עדן גדג' בו היא מגיבה  להרס האקולוגי והעלמותן של שוניות האלמוגים בסדרת ענקים בהם היא מתחקה אחרי מופעים של צורות, טקסטורות ופטינות של אלמוגים נכחדים; פרוייקט של בת עמי קובר בו היא מנהלת דיאלוג בין טקסטיל למתכת בסדרת אובייקטים המבוססים על מבנים מעולמות החי והצומח, בהם היא מפרקת ומרכיבה אלמנטים לכדי פריטים הנישאים על הגוף כמיכלי זכרון הנעים עם הגוף; או פרוייקט של  דניאלה בלאק ששומרת על זיכרונות מודחקים בסדרת מיכלים משוריינים פתיינים-מרחיקים, המגינים על מה שבתוכם ומרחיקים את החוץ.

בהצבת עבודות הסטודנטים זו לצד זו נפרש מנעד רעיוני-מעשי שנע בין האישי, המקומי והאוניברסאלי, מתקבלת תמונת מצב של עשייה מרהיבה שמתרחשת במכון לאמנויות הכי צפוני במדינת ישראל, ומונכח כוחה של מחלקה קטנה ואישית שמחוברת למקום בו היא פועלת ולדמותם של הסטודנטים הלומדים בה.

| מירב רהט

[1] מתוך אתר המכון לאמנויות תל חי