השולחן הינו החפץ, הרהיט המזוהה ביותר אצלנו עם תחושת בית, שולחן המטבח ושולחן האוכל הם לב ליבו של ביתנו, זהו חפץ היוצר תת סביבה שכמעט כול חיי המשפחה סובבים סביבו. מקום שמזמן מפגשים משפחתיים, חברתיים, תרבותיים. עליו וסביבו מתנהלים חיים שלמים.

המושג "על השולחן" מייצג חשיפה, אנחנו מניחים "על השולחן" את עמדתנו, דעתנו. אנחנו מניחים את עצמנו לטיפול על שולחן המנתחים הן במובן הפיזי או המטפורי. מניחים את הקלפים על השולחן וחושפים את כוונתנו, מצבנו במשחק. השימוש בביטוי "על השולחן" פירושו שדברים נמצאים על סדר היום, משמע שהם נמצאים בטיפול.

דוד מוריס עלה לארץ מתוך אידיאל ציוני ואידיאולוגיה סוציאליסטית של שיתופיות ומצא את ביתו בקיבוץ עין השופט. אחרי כל השנים, מוריס נשאר נאמן לדרכו, מצר על הקיבוץ המשתנה והשיתופיות המתמוססת. הוא בודק את מקומו בקבוצה, בקיבוץ, בחברה שיתופית, בכך עשייתו קרובה ואופיינית למודרניזם. כמו כול הזרמים המודרניסטים זה תמיד אנחנו, הקבוצה, עם המניפסט המציג את האמת, הדרך לפיה יש להתנהל. הדמויות בעבודותיו של מוריס יותר סכמתיות, סימבוליות. הוא עובד מהר, מספיק הרבה, מייצר תפוקה של עבודות (כחלק מחברה יצרנית).

דוד מוריס בעבודתו 69 + 1 מציב על שולחן אדום שבעים דמויות היושבות על קוביות ומעלה את שאלת מקומו של היחיד כחלק מהחברה. מוריס מניח על השולחן את חששותיו, אכזבותיו לגבי התגלגלותו של הרעיון הקיבוצי ומה שהופך להיות. לא קל לו לוותר על הרעיון השיתופי, הסוציאליסטי של הקיבוץ. ע"פ היהדות העולם נברא במילה, הסוציאליזם מאידך קידש את הידיים. ידיים אוחזות בנשק, ידיים אוחזות במגל, ידיים אוחזות בפטיש, ידיים עובדות, ידיים של פועלים. הדמויות של מוריס נטולות ידיים, נטולות יכולת עשייה, אינן מסוגלות לעצור או לעשות דבר מה, כנגד השינויים שעוברים על ביתן. על שולחן אחר מציב מוריס קבוצה של עבודות, בתים סכמתיים שעל הגגות דמויות עם ראשי ציפורים. מוריס מספר שקבל השראה מהגדת ראשי הציפורים, הגדת פסח מאוירת שמקורה בגרמניה. שמה של ההגדה נובע מהאיורים המקשטים אותה, בהן מופיעות דמויות אדם עם ראשים של ציפורים, כיוון שהיה נהוג בין יהודי אשכנז להימנע מלצייר פני בני אדם בגין הדיברה "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה". אסוציאטיבית העבודה מזמינה גם התכתבות עם המחזמר "כנר על הגג", המבוסס על סיפורי "טוביה החולב" מאת שלום עליכם. שם המחזה נלקח מהציור "כנר" מאת האמן מארק שאגאל, שיצר ציורים סוריאליסטיים אודות החיים היהודיים במזרח אירופה, ציורים שכללו לעיתים דמות של כנר. בשני המקרים (המחזה והציורים) נוצרת מעין מטאפורה לקיום דרך ה"מסורת" בתוך חיים מלאים באי ודאות וחוסר איזון.

אווה אבידר נמצאת בחוויה הפרטית, האישית, הפנימית, בכך קרובה יותר בצורת עבודתה לפוסט מודרניסטיות. אבידר מחפשת לתת צורה לזיכרון של חוויה, באובייקט פיסולי. מנסה לגעת בחוויה, בטיווח הגוף, כזיכרון של הגוף. לתנוחה של הגוף יש חשיבות עליונה, התנוחה היא הזיכרון שנחרט בגוף, לא זיכרון אינטלקטואלי, קוגניטיבי, אלה הגוף זוכר, בדומה לחומר שזוכר לנו כול נגיעה ולחיצה שנעשתה בו. אם הגוף הוא "מקום" משכנה של הנפש, הרי שאבידר מניחה גם היא על השולחן את העיסוק במקום המשתנה, בתהליכים השונים הקורים עם הגוף.

אבידר מניחה על השולחן דיוקן עצמי במצב מאוד אינטימי, פגיע, רגיש, פרויקט מתמשך של שנה וחצי. מנסה ללכוד תחושה, הלך רוח, באמצעות דימוי הגוף. מעלה את הקושי הרגשי ובעיקר הטכני לתעד, לפסל דיוקן עצמי ועוד בתנוחה מכונסת. אם העשייה הפיסולית מושתתת על התבוננות, אבידר מעלה את הקושי להסתמך על מטווחים (מראה או צילומים), שלמעשה לא ממש עוזרים לה בעבודה. על הצורך לעבוד מ"זיכרון" שאינו מסתמך על ראיה, על הצורך "לצאת מגבולות העצמי" ע"מ לאפשר את ההתבוננות, הן חיצונית והן פנימית, שלנו על עצמנו. עבודה נוספת שאבידר מציגה בתערוכה, יציקת בטון שעשתה לפגר 'אמו' (העוף השני בגודלו אחרי היען ומקורו באוסטרליה). בדיאלוג המתקיים בין שתי העבודות, בין המצב העוברי של הדמות, לציפור 'האמו' המתה והמאובנת נוצר סוג של לידה מחודשת, מעגל החיים, לידה ומוות. עבודה שלישית – 'ג'וואן', אבן טוחנת אובאלית, אותה נשאה אישה צעירה מעירק לא"י בשנות ה-30. אבן שליוותה אותה כול החיים ושמשה אותה לצרכי טחינה וכתישה במטבח. אבן שנשחקה תחת ידיה והפכה לעדות דוממת החושפת סיפור חיים, זיכרון שנחרט באבן, האבן שזוכרת.

התערוכה היא מפגש של שני אמנים המביטים, בוחנים ,שואלים, משני נקודות מבט שונות רחוקות זו מזו על הקיום האנושי ומבקשים לגעת בהגדרת ה"מקום". המקום כחברה, כאידיאולוגיה או מקום שהוא פרטי, פנימי, משכנה של הנפש. מקום שהוא משתנה ללא הרף. היכולת לקבל את השינויים, היא שמאפשרת לנפש להמשיך ולאכלס את המקום.

אוצר: אילן בק