שלוות היער היא שלוות הנפש. היער הוא מצב נפשי" -גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל."

אורנה מינץ היא אמנית-אומנית שעץ הוא חומר החיים שלה. כמו במסע שמאני היא פוגשת בעץ את הרוח השומרת עליה, מוצאת בו מקור השראה, ריפוי וכוח. כחלק מאימון יומיומי ומתוך מיומנות רבה היא מטפלת בחומר הגשמי, מגמישה ומנשימה אותו, עד שהוא הופך למעין דקדוק פנימי. רוחו מעניקה לה את חלומותיה, מנפישה את הצורות הכמוסות ששוכנות בדימיונה. מעשה היצירה ההדדי משחרר את העץ מדמות צורתו הקבועה, הנטועה באדמה היציבה, ומגשים אותו כישות חלומה, מרחפת, גשומה.
בחוֹלמה ובקוּמה אורנה מושכת קווי עץ כמו קווי דיו. היא מעצבת משפטים עדינים ושבריריים, המתחברים למבנים גדולי מימדים. רב איברים ותנועה, העץ נד ונע, מתעגל ומתפתל כמו מנגינה. אורנה מאזנת משקלים במעין כתב תנועה, מעמידה פרטיטורה ליצירה ג'אזית חיה בחומר. העץ זז וזע בתוך ריבוי מקצבים, במבנה מורכב שבו עקרונות הרמוניים מופרים באמצעות משקלים לא סדירים.
חלל הגלריה המרובע, המקובע, הוא מרחב היצירה, שמתוכו נוצרת קומפוזיציה לירית מתוחה וסתורה. עץ כבד מרחף באוויר כמסה קלת משקל. צורות רכות מסתירות מאמץ גופני קשה. אלתור של צורות מפתיעות מדגיש את התנועה החורגת מן התבנית הקבועה. מוטיבים חוזרים מופרים על ידי סינקופה. הדפוס נקטע, הצליל נאלם או מושהה, ומה שאמור היה להיות אינו בנמצא. המרחב חי ונושם, חסר ומתמלא.
אורנה מנצחת על המורכבות הזו באמצעות אצבעות הדימיון שלה, מותחת חוטים מחוספסים בין היענות לבין התנגדות החומר. היא קושרת ומנתקת, נוכחת ונעדרת, קוטעת את המכלול למקטעים ושבה ומחברת אותו. בנדנדה הקוסמית שהיא מרכיבה העץ מניע את האוויר שמקיף אותו, מפלש את החלל בדמותו. זה מופע עץ אינטימי אבל מלא עוצמה, שיחה בין רוח היוצרת לרוח היוצרת אותה.