בחלל הגלריה נפרשת עיר שלא תוכננה, לא נולדה ממפה או מקו אדריכלי, אלא מצטיירת כדגם גולמי של קיום בשוליים — גוש פיסולי דחוס, גס, המשמש עדות חומרית למה שמתרחש במקום שבו נוף הופך לסבך, כשסדר הופך להישרדות, וכשתבנית מתבקעת מבפנים. לא עיר, לא מחנה, לא שכונה – אלא משכנות לא-שאננים.
משאריות של מגזינים זרים, מחברות אכולות עש, רישומים של אישה אלמונית ושרידי זיכרון שהיו מונחים בארגז בשדרה – כתב האמן את ספרו 'עיר'. במקביל, הוא עסק ביציקות בטון אמורפיות ומהן המשיך להרכבת מבנים מקרטון, עץ חרוך, זכוכיות, בדים קרועים ומתכות חלודות. מכל אלה התגבשה עיר.
אבל זו איננה עיר אמיתית, ואף לא מטפורה לעיר. זוהי עיר שבורה, מעין שיכון דיסטופי, מחנה מעבר, שכונת עוני דמיונית — בתים שהם גם שברי בתים, מקום שהוא גם שארית נוף, מיצב שמבקש לא לתאר מציאות אלא להקים אותה מחדש מההריסות. המבנים עומדים על מצע של בטון וחול, חסרי צל, נעדרי שורש, מזכירים את הפאבלות של ריו ואת הבידונוויל של דרום אפריקה, את מחנות הפליטים, את שכונות הפחונים וגם את פצעי השוליים המקומיים, אלו שאנו חולפים על פניהם במהרה מדי.
בתוך הצפיפות, בתוך הכאוס החומרי, יש סדר פנימי: זהו סדר של גאוגרפיה רגשית, של ניסיון לאחוז בזיכרון, בשפה, בשארית טקסט. האמן פועל מתוך דיאלוג סמוי בין עבודת טקסט לבין עבודת חומר. בין "כתב יד נשי ברור ומעוגל" לבין בטון שבור ומעוות. הוא שואב השראה ממחברות נשכחות ומתרגם אותן למרחב, למסה, לנוף עשוי תבניות.
כמו בהערות שוליים להריסות, הפריטים בתערוכה אינם מייצגים אלא מתקיימים. הם אינם מצביעים על עקירה – הם עקורים. הם אינם מסמנים חורבן – הם ההריסות עצמן. ובכל זאת, כמו בכל נוף אמנותי ממשי, בוקעת מתוכם גם חמלה: חמלה לחומר הפשוט, לחיים המאולתרים, לזיכרון הפרום.
משכנות (לא) שאננים היא תערוכה על החיכוך בין עשייה חומרית לבין חקירה קונספטואלית, על האפשרות לייצר אמנות מתוך הסדק, מתוך הפער שבין תרגום לבין הבנה. זהו ניסיון לייצר שפה חזותית חדשה – שפה שלא מבקשת יופי אלא אמת. אמת סדוקה, דחוסה, אכולת עש, אבל גם חיונית וממשית להכאיב.