כל אישה צריכה שיהיו לה חדר משלה וכסף משלה ומקום לבטא בו את עצמה – גם אם נדמה לנו שדבריה של וירג'יניה וולף היו נכונים לזמנה (הספר "חדר משלך" יצא לאור ב-1929) והיום כבר לא ממש, כדאי לחשוב שוב.

הבעלות על סטודיו היא הצהרת עצמאות. השימוש בסטודיו לא רק ליצירות מניבות הכנסה בטוחה, אלא גם כמקום לביטוי עצמי ללא סדר יום מוכתב, הוא כבר מימוש של חופש אישי.

נדיה גורנשטיין היא אמנית, מעצבת, יוצרת רב-תחומית ואספנית של חפצי תרבות ואמנות. לאורך שנים רבות היא חיה במתח שבין האמנות שלה להגדרה המקצועית שלה כמעצבת, עד שהחליטה בשנים האחרונות לממש חלום ישן ולהפסיק להפריד בין המעצבת והאמנית – ליצור באופן משוחרר, בלי לנסות להכניס את העבודה להגדרות, מגירות ומסגרות.

את השינוי הזה עשתה במקביל ליציאה מהסטודיו הביתי לחדר משלה. וליתר דיוק: "חדר משלי" – מקום שהקימה ובו היא מנהלת הן את הסטודיו הפרטי שלה והן סלון תרבות, שמארח סדנאות ושיתופי פעולה מקצועיים.

"אמא שלי דיברה תמיד על כמה היא צריכה חדר. כאמנית, כציירת, החלום שלה היה שיהיה לה סוף סוף מקום ושקט לעבוד. הדירה שבה גרנו הייתה קטנה מדי, וכשאני ואחי גדלנו ויצאנו מהבית, אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה המטאפורית שלה עד לדירה השכורה שלי", היא אומרת.

נדיה יוצרת עבודות קולאז' ואסמבלאז', פיסול ומיצב, ובמקביל היא בעלת סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי ומיתוג. עבודותיה נובעות מצורך לגעת בידיים ולעבוד עבודה פיזית עם החומר. הן משלבות דו-ממד ותלת-ממד, עיבודי מחשב (אמנות דיגיטלית), גילוף עץ, יציקות בטון, שילוב רדי מייד מטופל וטקסטיל, פיסול רך ועוד.

היא קורצת לתנועת הדאדא והסוריאליזם אך גם לפוטוריזם, לאסתטיקה של וואבי סאבי יפני, לצד פופ וקאוואי. היא חוקרת חומרים ומוצאת פנים ומשמעות בחפצים שימושיים, במוצרים תקופתיים, בצעצועים – כל אלה הופכים לחלק מעבודתה ומאוסף אמורפי, המתפשט לכל עבר, ויוצר תמונת עולם, המופנית בו זמנית פנימה והחוצה. עולם פנימי אך גם מסביר פנים.

התערוכה "חדר משלך" עשויה במתכונת של חדר פלאות, תרתי משמע. הן במובן של "ארון הסקרנויות" – אותם גופי יידע היסטוריים, שחיברו בין אמנות, מדע, מזכרות תיירות ואיזוטריה; והן במובן "ארץ הפלאות" של עליסה או נרניה – אותה מציאות של גבולות נמסים, שבה מתערבבים יחד דמיון ופנטזיה, קסם ותכלית.

התערוכה מעתיקה את הסטודיו הגדוש לחלל הגלריה, ומציגה את החיבור הבלתי ניתן להפרדה בין אספנות ליצירה, במראה רב שכבתי. היא מאפשרת לצופים כניסה לא רק לחלל, אלא לתוך עולמה של נדיה – ללא הפרדה בין האמנות שלה לבין סגנונה ואורח חייה.