מרץ 1994 – בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב מוצגת תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לדה לנגה – "עיצוב אוטוביוגרפי" (אוצרת: מאירה יגיד חיימוביץ). הפעם שם התערוכה, שהיווה הצהרה חד משמעית אודות הקשר בין דמותו של היוצר לאובייקטים שהוא הציג, מנכיח את מקומו של עיצוב ככלי ביטוי אישי, כאשר התערוכה, בה הציג דה לנגה סביבות ביתיות ואובייקטים המתחקים אחרי דפוסי התנהגות וסיטואציות אנושיות בתוך חללי בית, האירה את דמותו של המעצב כיוצר רב תחומי.

אובייקטים מתוך שתי תערוכות אלה, המהוות חלק חשוב בהיסטוריה של התפתחות שדה העיצוב בישראל, משמשים נקודת מוצא בתערוכה הִיסְטוֹרְיָא2 והופכים עוגנים המאפשרים התבוננות על דרכו של חנן דה לנגה בשדה העיצוב-אמנות בישראל במהלך שלושת העשורים שחלפו מאז.

דה לנגה סיים בהצטיינות את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל בשנת 1985. עם תום לימודיו הוא נסע ליפן בגין מילגה שקיבלה טל, אשתו, שם הוא נחשף לתרבות חומרית ותהליכי עבודה ומחשבה פילוסופית שונים. זמן קצר לאחר שובו מיפן הוא הוזמן להצטרף לסגל ההוראה במחלקה בה צמח בבצלאל. בין השנים 1992-1995 הוא כיהן כראש המחלקה לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל. בהמשך, בין השנים 2006-2007, הוא כיהן כראש התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ומאז הוא משמש כפרופסור מן המניין.

עבודותיו של דה לנגה הוצגו לאורך השנים בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם ביניהם מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון חיפה, מוזיאון קופר יואיט ניו יורק, הטריאנלה במילנו, מוזיאון העיצוב חולון ועוד, והן נמצאות באוספים של מוזיאונים, גלריות ואספנים פרטיים. בימים אלה ננעלה תערוכת יחיד שלו בגלריה נגה בתל אביב – "ככה זה" – בה הוא הציג סדרת עבודות המבוססת על חול בתנועה.

בשנת 2005, כשהתבקש להגדיר מהו עיצוב לרגל תערוכה – "עיין ערך עיצוב – קהילת המעצבים מגדירה עיצוב" – כתב דה לנגה: "לעצב: ליצור ערך שימושי, אסתטי, תרבותי, חברתי לאובייקט, לחלל, למקום, לזמן, באמצעות חושים, ידע וסקרנות." את תפיסתו זו, לפיה עיצוב נוגע בכל התחומים, ואת גישתו לשדה זה כמרחב למתיחת גבולות ומעבר בין דיסציפלינות, הוא הביא/מביא לידי ביטוי ביצירתו בה הוא בוחן סיטואציות אנושיות, מערב מדיומים שונים דוגמת רישום, צילום, ווידאו, וחומר, ומגיב לתרבות זמן ומקום. את נקודת מבטו על מהותו של עיצוב הוא הנחיל (גם) לסטודנטים אותם לימד לאורך השנים, ועבודותיו הפכו מקור השראה כמו גם נדבכים חשובים בהתפתחות שדה העיצוב-אמנות בישראל.

עיצוב-אמנות

חומר

בפן הויזואלי ניתן לראות דומיננטיות של עבודה בחומרים חשופים דוגמת לבידים גלויים ומתכות, כמו גם שימוש בחומרים זמינים ושאריות תעשייתיות שעובדו וזכו לחיים מחודשים, כאשר המטען ההיסטורי-תרבותי של החומר הופך נדבך בהבניה רב שיכבתית של משמעויות הנטענות לתוך יצירותיו.

ב"עבודות" (1990) הוא יצר מכתבות מערימה אחת של ארגזי מסע שפורקו לחלקיהם והפכו חומרי גלם ליצירה חדשה של מרחבים אישיים; ב"עיצוב אוטוביוגרפי" (1994) הוא עשה שימוש בחומרים שנשארו אחרי הַנְצָלָה בתעשייה האווירית והתאזרחו בסביבות ואובייקטים שמהותם דיון על בית; ב-"”un.cover.light (1998) הוא הפך חומרים מן הטבע ומן התעשייה לאסמבלאז'ים פונקציונאליים – גופי תאורה אותם הוא הציג כמיצב פיסולי רב פרטים; בכסא "סהרה" (מתוך "טימבוקטו", 2010) הוא החזיר לוחות עץ מעובדים למופע חזותי המדמה את גזע העץ הטבעי, עיבד בכלים ידניים את קימוריו של כל כסא בנפרד עד שזה הפך אובייקט פיסולי לכאורה גולמי ולא גמור (אך ארגונומי ונוח לישיבה); ב"כבר שחורים העצים, עוד כחולים השמים" (2015) הוא עשה שימוש ברדי מייד ואלמנטים שנאספו בסטודיו וחוברו יחד, הפעם כפיסול לא פונקציונאלי, זאת לצד הענקת חיים חדשים לבדים תלת שכבתיים שכיסו את חדרי הרצאות בבצלאל והושלכו בגין התיישנותם – שהפכו תחת ידיו לעבודות אור המנכיחות את האסתטיקה של הבליה; ב"מעצב אוסף" (2016) הוא הפך אסמבלאז'ים מחפצים שהוא אסף לאורך השנים, אמצעי לדיון אודות המעצב כאספן של חומרים, אודות הערך שהוא מעניק להם ביצירתו, ואודות המשמעות לה הם זוכים בשדה של אספני עיצוב ואמנות.

ב"אקס-ליבריס" (2011, אוצרת: מאיה ויניצקי) – תערוכת יחיד של דה לנגה, שחנכה את פתיחת האגף החדש של מוזיאון תל אביב, ואמנם לא זוכה לייצוג בהצבה במסגרת “היסטוריא2" אך חשוב להתייחס גם אליה – הוא הציג מיצב גדול מימדים שהמשיך את עיסוקו רב השנים במהותה של ספריה וביחסים בין ספר, ספריה, אדם, ומרחב. חומר הגלם של מדפי הספריה היה משטחי לביד גלוי, עתירי רישומים, התכתבויות וסימני זמן, ששימשו כשולחנות של הסטודנטים בבצלאל לאורך השנים ועמדו להיות מושלכים. במיצב בתערוכה הוא בחר להציג אותם ללא ספרים, מדגיש את החומר הטעון בהיסטוריה ובזהות מקומית כמו גם את הזוית האלכסונית בה הוצבו המדפים (שנועדה לאפשר לספרים להשען אחד אל השני ולנוח) כחלק מכוריאוגרפיה של תנועת הזמן בשדה ושל תנועת הקהל במרחב. בחירה שהנכיחה את הפן האסתטי/רעיוני של האובייקטים ולא את ערך השימוש שלהם.

תפיסה רעיונית

בפן הרעיוני עבודותיו צומחות מתוך נושא ו/או סיפור שהוא רוצה לספר כמו גם בדיאלוג עם החללים הספציפיים בתוכם הוא מציג. במיצבים שלו הוא מגדיר סביבות כמרחבים עצמאיים; יוצר אובייקטים וסיטואציות עתירות פרטים באמצעותן הוא מספר את סיפוריו; מעורר למחשבה על דפוסי התנהגות ומערכות יחסים; ולא אחת מתבונן, מאיר ומציב את האלמנטים באופנים שמאתגרים את ההרגלי.

בפאסט פוד (1997) הוא בחן מרחב אכילה כטריטוריה באמצעות סדרת יחידות אחידות שלכאורה נחתכו כפרוסות מתוך פס ייצור תעשייתי מתמשך שניתן להצבה במקצב קבוע עד אין סוף, כאשר בכל אובייקט השולחן והכסא נבנו כיחידה אחת (מונובלוק) והאדם, שיושב בתוכה ללא יכולת התאמה ושינוי, הופך חלק מהמנגנון; באובליסק (2000) הוא הציב סדרה של כסאות נפחיים בגבהים שונים וביחסים משתנים בין מושב ומשענת, במהלך הבוחן תחושות ודפוסי התנהגות המשתנים למול ובשעת השימוש בכל אחד מהם; ב"מיצב עיצוב" (2000) הוא הציב ליד יחידות ספריה שהיו תלויות על אנקולים סדרת משענות קיר העוקבות אחרי מבנה הגוף בגבהים משתנים, מזהה ומנכיח את רגעי ההשענות לצורך דיפדוף וקריאה מהירה בעמידה והופך את עקומת הגב לסביבה; בריב גוש הוא תרגם תנועות גוף ומחוות רומנטיות של זוג על ספסל לכדי כורסא זוגית המקרבת בין היושבים עליה, מספר באמצעותה סיפור על מערכת יחסים, כאשר בהִיסְטוֹרְיָא2 הוא בוחר לתלות כורסא זו על הקיר כרישום תלת מימדי, הופך אותה כתם צבע התוחם פעולה וזיכרון של אותה תנועה במרחב, ובו זמנית זיכרון של אופן תליה דומה שהוא הציג עם זוג כסאות לואי ה-16 במסגרת התערוכה "אובייקט אוטוביוגרפי".

בכל פרוייקט הוא מגדיר סט חוקים עליו הוא נשען ואיתו הוא יוצא לדרך. בתערוכת היחיד הראשונה – עבודות (גלריה עמי שטייניץ, 1990) – הוא הגיב למחשב כסביבת עבודה באובייקטים שכל אחד מהם היווה מקום אינטימי לאדם אחד בסביבה אישית מבוססת חושים ותחושות, כאשר המגבלה שהוא הכתיב בתכנון ובניה שלהן היתה שימוש אך ורק בחומרים שנותרו ממשלוח אחד של ארגזי מטען, והם שהכתיבו את הגודל, הצורה ואפשרויות ההצבה במרחב.

בתערוכת היחיד השניה "עיצוב אוטוביוגרפי" (מוזיאון תל אביב, 1994) הוא הגיב למרחב התצוגה של ביתן הלנה רובינשטיין ויצר בהתייחס אליו סביבה המדמה בית על מגוון חדריו ודפוסי הפעולה בתוכם – סיפורים קטנים על חיי משפחה. בפעם זו הוא עשה שימוש בחומרי גלם שסיימו את חייהם בתעשייה האווירית, איזרח אותם והשתמש בהם ליצירת ייצוגים של סצינות יומיומיות במרחבים אישיים-אינטימיים.

ב"עבודות חדשות" (פריסקופ, 1998) הוא הגדיר לעצמו נוסחא בסדרת מספרים (1-2-3-4-5): אובייקט אחד, שני צבעים, שלושה גדלים, ארבע רגלים, חמישה מדפים. כאשר הפריטים עצמם – ספריות עומדות – נבנו כקופסאות סגורות אטומות המכילות את כל המבנה, נוסרו בניסור אחד רציף על גבי משור סרט, הוטבלו ידנית באמבטיית צבע שחור בהטבלה אחידה שהגדירה את קו המתאר המשתנה של היחידות, והוצגו בחלל במקבץ רב פריטים כמיצב עשוי אובייקטים יחידניים הנדמה כתנועה אנושית במרחב.

למול עבודות שמתאפיינות בעבודת יד ונגרות מסורתית הוא בוחן טכנולוגיות חדשות כאשר אלה משרתות אותו כעוד נדבך בבניית הסיפור. לדוגמא ב"פאסט פוד" היחידות נעשו בחיתוכי ליזר כאלמנט המחזק את הדיון אודות יחסי אדם מכונה ואודות מזון מהיר כנדבך של תרבות צריכה בפס ייצור המוני – מהיר, קבוע ומאבד את האנושיות והמגע האנושי.

ב"מעצבי החלומות" (2007) הוא הפך סריקה תלת מימדית של נייר עם רישומי סקיצות שקומט והושלך אל הפח, למהותה של יצירה וכפתח למימוש של הצורה האקראית בדו מימד ו/או בתלת מימד כמו גם בקנה מידה משתנה. בתערוכה, שהוצגה במוזיאון ישראל, הוא הציג הדפסת תלת מימד של מודל בו גוש הנייר הפך מבנה אדריכלי עצום מימדים. בו זמנית הוא הטביע את אותו אלמנט כדפוס צורני מהפנט על גבי שטיח המיועד למרחב הביתי, כאשר בהִיסְטוֹרְיָא2 הוא בוחר לתלות אותו כשטיח קיר.

בין האישי המקומי והבינלאומי

דה לנגה מחבר אמנות וחיים, ויוצר בדיאלוג מתמיד בין האישי, המקומי והבינלאומי. כמי שעבר בילדותו בין דירות רבות ניתן לראות כיצד בעבודותיו הוא חוזר ומציב "סביבות קטנות" של פיסול פונקציונאלי כמו גם יוצר מרחבים ביתיים הניתנים לניוד.

את הבחירה באסתטיקה של החומרים הפשוטים-חשופים הכה בולטת בעבודותיו ניתן לשייך להשפעות מודעות ופחות מודעות שנכחו/נוכחות בחייו. ממשחקי ילדות עם מה שהיה בחצרות הבתים בהם גר; דרך תקופת נעורים ברחוב גורדון 29 בתל אביב, מעל גלריה גורדון של שלהי שנות השישים – שזימנה מפגש יומיומי עם עבודותיהם של אמנים דוגמת רפי לביא, הנרי שלזניאק, יגאל תומרקין ואחרים שהפכו מזוהים בהמשך עם "דלות החומר" והאמנות המושגית בישראל; ועד ל"וואבי-סאבי", "מונו-הא" והשפעות של תרבות יפן בה הוא חי, שהעשירו את הדיאלוג בין הטבעי לתעשייתי ועיגנו את השמירה על החומר הגלוי, החשוף, ותהליכי ההתיישנות שלו כחלק מהותי ביצירתו.

בפרוייקט הגמר שהגיש עם תום לימודיו בבצלאל (1985), הוא התכתב עם התפיסה הפוסטמודרנית ועם קבוצת העיצוב ממפיס שפעלה באותן שנים והפכה שחקן משפיע על דורות של מעצבים, אך לצד שְׁאִילַת מוטיבים ותפיסות המאפיינות את הקבוצה האיטלקית הוא העניק לעבודותיו פרשנות ישראלית והטביע לתוכן את סממני המקום בו הוא פעל – חומרים תעשייתיים מהסביבה הקרובה, צבעוניות של טבע מקומי דוגמת גוון ירוק זית מוכסף של עלי עץ הזית, וסאונד של מכונות שהוא הקליט בתהליכי העבודה.

בבחינת הדיאלוג בין התרבויות והדיון אודות היחסים בין "שָם" (אירופה) ל"כאן" (ישראל), שעולה בטקסט המכונן שכתבה שרה ברייטברג סמל: "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (1986) מרתק לבחון את כסא לואי ה-16 בעיצובו של דה לנגה (1994) כאמירה אודות תרבות מקומית במקום שלא נשען על מסורת עתיקה של עיצוב. בהעדר מסורת ויזואלית ארוכת ימים, וכחלק מדיאלוג עם שפה חזותית בה השימוש בדיקט התקבע כחלק מתפיסת דלות החומר, דה לנגה התכתב עם האייקון האירופאי-היסטורי באמצעות שכבות של לבידים גלויים וסדוקים שכופפו למבנה מפואר לכאורה, הגדיר מרחב ישיבה בריפוד עור שחור, והחליף את הדוגמא המורכבת של כפתורי הקפיטונאז’ המוקפדים המהווים חלק מהריפוד באובייקט המקור בסדרת שקעים אותם הוא יצר בנעיצה מהירה של סיכות גלויות מאקדח סיכות תעשייתי. למול העושר והעודפות בעיצוב הנהנתני של אצילי אירופה האובייקט המקומי ניצב גס, חשוף, ומהווה מעין הצהרה משועשעת על הפשטות והחיספוס שמיוחסים לתרבות הישראלית.

את הכבוד לחומר, כמו גם את השימוש במשיכות מופשטות של צבע שחור כמוטיב חוזר בעבודותיו, ניתן לקשור למופעים חזותיים ותפיסות שהוא ספג במפגש עם יפן, אך למול תרבות הנשענת על מסורות ארוכות שנים והתמסרות טקסית, הוא פועל במהלכים מהירים ופשוטים, מאלתר בתוך תרבות של אי שקט וחוסר סבלנות אישי ומקומי.

בעבודותיו דה לנגה מנהל דיאלוגים עם יוצרים מתחומים שונים, כמו גם עם אירועים וחוויות שהוא פגש בדרכו לאורך השנים. ב"טימבוקטו" (2010) הוא יצר בתגובה לדמויות הראשיות בספרו של פול אוסטר, בנה סצינות סביב מסעות, ובחר להתבונן אל המסע מנקודת המבט של "מיסטר בונס" – הכלב; ב"כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים" (2015) הוא הגיב לספר "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט והפך מאות חפצים שצבר לאורך השנים לאסמבלאז'ים המהווים סמנים של הזמן שחלף, מתכתב עם רוח הדאדא ועם אמנים דוגמת דושאן ומאן ריי, שפעלו עם רדי מייד והפכו חפצים מהשדה התעשייתי לאובייקטים יחידניים הנושאים משמעויות חדשות; את רישומי האור והעבודות הדו מימדיות שהוא יוצר ניתן לקשור להשפעות מזרם האקספרסיוניזם המופשט.

נודד בין עולמות רעיוניים, ממשיים ומדומיינים, דה לנגה משייט בין דיסציפלינות, מתבונן, מגיב ומתרגם תנועות גוף, דפוסי התנהגות ותפיסות תרבותיות לסיפורים קטנים שהופכים אובייקטים וסביבות; בחללי התערוכות הוא מחבר מרחב ותוכן, מטיל אור רעיוני וממשי על סיטואציות חיים ויוצר סביבן ובאמצעותן חוויה הפונה אל כל החושים. חומר ואין חומר. תאורה וצללים. כוריאוגרפיות של תנועה ועצירתה. הוא בורא עולמות, אך בו זמנית מציע דרכם הצצה אל הביוגרפיה האישית שלו, כאשר בסופו של יום, עם כל ההשפעות העשירות והמגוונות, עבודתו מתחברת למקום הישראלי, "מדברת" בעיקר בעברית, ומנכיחה את הקשר המרתק בין יוצר, יצירה, תרבות, זמן ומקום.