בשנת 1949, בעת ביקור של הצלם ג'ון מילי (Gjon Mili’) אצל פאבלו פיקאסו בדרום צרפת, יצרו השניים סדרת עבודות משותפת – צילומים של "רישומי אור" שרשם פיקאסו באויר. תנועת היד/פנס של פיקאסו במרחב נתפסה בעין המצלמה שהקפיאה את הרגע לכדי דימוי, והתצלום נותר כזיכרון של הפעולה ושל החוויה שהיא טמנה בחובה, מנכיח צורות שהשתנו ונעלמו תוך כדי יצירתן.

כשישה עשורים מאוחר יותר (בשנת 2005), עמדו ארבע בנות סטודיו פרונט השבדי (Front Design) על במה, ובעידן של טכנולוגיות חדשות, רשמו באויר צורות שנתפסו באמצעות חיישני תנועה. קווי הרישום במרחב – מתווים של פרטי ריהוט וחפצים ביתיים, תורגמו לקבצים דיגיטאלים, הודפסו בהדפסת תלת מימד כאובייקטים ממשיים, והפכו זכרונות תלת מימדיים של רגעי מיצג שאינו עוד.

הנסיון להתחקות אחר אופן היווצרות ודעיכת הזיכרון של רגעים שחלפו עומד בבסיס עבודתה של גל יערי בתערוכה "איך היתה הדרך?". יערי רושמת באור – חומר לא חומר – סדרת רישומים דינאמיים באמצעותם היא עוסקת בתהליכי עיבוד ואיבוד של זיכרון. במיצב בחלל הגלריה היא מפרקת ומרכיבה מחדש רגעים של עבר מתוך נקודת מבט עכשווית, מציפה זיכרונות מחוויות ילדות-נעורים המבליחים מתוך החשיכה, עולים, נחשפים, דועכים, נעלמים, וחוזר חלילה.

בתערוכה יוצאת יערי למסע בזמן אל מחוזות הילדות והנעורים, אוספת שיברי זכרונות של מה שהיה ונותר עבורה ״הבית״, עליו כתב יהודה עמיחי: "אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם. הוא נשאר, על קירותיו ועל התלוי בהם ועל חדריו ודלתותיו הנסגרות בזהירות. או כי הבית מתרחב והולך ונעשה לדרכים שבהם ילך זה שיצא מן הבית".

המיצב נע סביב ייצוגים של שלושה בתים בהם גדלה, שלושה מרחבים ביתיים בערים וארצות שונות בהן היא גיבשה את זהותה כאדם, המייצגים רגעים שנחוו והותירו בה את רישומם. במקטעים לא רציפים ועל-ידי חיבור אלמנטים מתקופות זמן שונות לסצינות של אור הנעות בחלל היא מנכיחה מתווי זיכרון בראי הזמן החולף, תוהה אודות מקומו של הזיכרון ואובדנו ביצירת משמעות, זהות ותודעה.

למול סדרת רישומי האור הדינאמיים שבד שחור מסתיר את מנגנון הרישום שלהם מציגה יערי רישום אור סטטי, חצוב לתוך חומר חשוף המגלה את מנגנון הפעולה שלו. הדימוי, זכרון חוויה מביקור במוזיאון ישראל שהיה עבורה מעין בית רביעי, מנכיח מפגש בין הווה לעבר, בין מי שלכאורה מייצגות את דמותה הבוגרת ובת דמותה הצעירה, כשבתווך מופיע רמז ליצירתו של מרסל דושן Rotoreliefs (Optical Disks, 1935), כמעין מפתח סימבולי אל עולם האמנות.

אחד האלמנטים העולה בקווי האור המצטיירים בקומפוזיציה הוא טלפון נייד שהדמות מחזיקה-מכוונת אל ההתרחשות. באמצעות מהלך המדמה צילום של הסיטואציה היא מקפיאה את הרגע בדימוי בלעדיו עלולה החוויה להתמסמס ולהיעלם לכאורה מהזיכרון, מנכיחה במרחב התצוגה דפוסי התנהגות של תקופה בה הטכנולוגיה הופכת הרחבה של האדם וזיכרונותיו.

"איך היתה הדרך?" הוא מיצב אוטוביוגרפי. זיכרון חוויה חושית של מקומות, של אנשים ושל הקשרים הנחרטים אל תוך הגוף, מקודדים ומאוחסנים עד לרגע בו הם מבליחים בגירסה מחודשת. בשילוב בין רישומי יד ורישומי מכונה, הדפסים בטכניקה מסורתית וכלים טכנולוגיים וקוד מחשב, יערי יוצרת סיפור רב רבדים, אישי אך בו זמנית אוניברסאלי, בו היא מנהלת דיאלוג בין עבר והווה אל תוך העתיד, באמצעות קומפוזיציות של אור המשתנות בזמן ובמרחב.

אוצרת: מירב רהט