זו פעולה העוסקת ביצירת יופי. בחיפוש אחריו. בפלא היווצרותו. בגעגוע אליו. בכמיהה. בפנטזיה. חלום סינדרלה שעובדות בשבילו בלי נעלי עקב. ככה על רגליים עייפות, מוכתמות. מעשה לכלוכית החולמת על חיי נשף.

סיגל ניר היא אמנית פרפורמנס, שחקנית יוצרת, מאפרת תאטרון וספרית עם מספרה ביתית בפרדס חנה. המספרה היא מרחב המחקר של ניר. לקוחותיה הן מושא מחקרה, הן ההשראה והחומר מהם צומחת יצירתה. הן מגיעות אליה להסתפר, לצבוע שיער, לגזור ולהסיר שיער, וניר מתעדת אותן ברגעים שאינם מיועדים לעין חיצונית. הנשים חוזרות ובאות שוב ושוב במעין ריטואל אינסופי, דרכו ואיתן, ניר חוקרת את הנשיות.  הפעולה היא סיזיפית, חזרתית, כל פעם מחדש. יש בה עמלנות אינסופית. להסיר את המיותר, להפטר ממה שהגוף מצמח, לגזור, לישר, לקלף ולחשוף את הזוהר. כמו במעשה האלכימי המבקש להפוך מתכות פשוטות למתכת אצילית, מנסה ניר להפוך את החומר היומיומי, הנחות, הבזוי, לזהב הנשגב שבחומרים – היופי הטהור.כמו אלכימאית, אוספת, ניר את חומרי העבודה, שנותרים על רצפת המספרה.  פיסות שעווה, קיסמים, כפפות מלוכלכות, שיער, כרטיסיות רישום ללקוחה, ניירות לצבע לריסים,  את כל אלו היא אוגרת, ממיינת, מסדרת, מחברת, מנסה לייצר מהן מרחב פנטסטי של יופי, של קסם, של סינדרלות ונשפים.

ניר, אוחזת בתוכה שתיים, את לכלוכית העמלה, האוספת, מנקה, מתלכלכת, ואת סינדרלה, זו העוברת את תהליך ההתמרה אל הנראות, זו שיופיה מתגלה. עבור ניר ליצור עולם פנטזיה עם החומרים המסולקים מן הגוף זה כמו מעשה קסמים, למצוא את היופי בתוך היומיום הסיזיפי הוא מעשה פלאים. שהרי כך נוצרות אגדות לא?  בתהליך האלגורי של האלכימיה השאיפה היא לאחד את ההפכים. אחד הדימויים הבסיסים לתהליך האיחוד הוא "נישואי ההפכים" הבא לידי ביטוי בחיבור שבין העיקרון הגברי – הגופרית (השמש או מלך) והעיקרון הנשי – מרקורי (ירח או מלכה). האנדרוגינוס הוא חיבור בין ההפכים, הטמעה ויצירת אחד, "כי כל הדברים עשויים מדבר אחד על ידי הצטלבות, כולל הזהב האלכימי".*

דיאלוג ארוך שנים מקיימת סיגל עם "העיקרון" הגברי שמתגלם עבורה בשפם. השפם היה מאפיין חיצוני מובהק של אביה ז"ל והוא מופיע על פניה היפות בעבודת הווידאו הנצפית בטאבלט כמו חומר קריאה בהמתנה לתור. בעבודה זו סיגל מייצרת עם השפם דיאלוג משחקי מלא הומור בלבול גועל ויופי.בתצלומי השפמים, מופיעות נשים ששעווה להסרת שיער השפם מרוחה על שפתן העליונה. רגע לפני שעקבות הגבריות מוסרות מעל פניהן, ניר מצלמת אותן. זה הרגע בו הן גם וגם מעין אנדרוגינוס. היא אוהבת אותן עם שפם. ניר מגלה בלקוחותיה דמויות, כמו תאטרון אנושי אותו היא חוקרת, מביימת, ממנו היא מתפעמת. בהיותה מאפרת תאטרון במקצועה, הפנים הן כלי הבעה רב עוצמה עבורה.

הטיפול ושינוי הזהות שפנים עוברות במחי יד המאפרת הן כמו פיסול בחומר. מעין יצירת יש מאין. כך קורה כשסיגל מכסה את לקוחותיה בכיסוי ראש לחימום הצבע. הן לרגע מאבדות את זהותן החיצונית. מפעולה שנועדה להחצנה הן הופכות מוסתרות, מכוסות. ההפך מתהליך ההתייפות המכוון כלפי חוץ. כמו גם בתהליך צביעת הריסים והגבות בו היא מנחה את הנשים לעצום עיניים, להתכנס. הן עוצרות ופונות אל עולמן האינטימי. הופכות לדמויות מופנמות, המביטות פנימה עד לרגע שיפקחו את עיניהן, ריסיהן הצבועות מדגישות את יופי קו העיניים, המביטות אל החוץ שמביט עליהן.

מתוך החומר המושלך, הדוחה, המיותר, נוצר היופי, מתרחשת האלכימיה של איחוד ההפכים: גבוה נמוך, מכוער יפה, גברי ונשי – נוצר מעשה האמנות.ביצירה זו של סיגל ניר חלל הגלריה הופך למרחב לפעולה פרפורמטיבית. הצופים מוזמנים לשוטט בו, וגם לקחת חלק בהיותו. להצטלם, להמתין בתור או לחבר את שמלת הנשף. זהו מרחב מיצגי בו סיגל ניר פועלת למשך זמן התערוכה ובו אתן ואתם מוזמנים ומוזמנות לקחת חלק.

* Moffitt, J.F, Marcel Duchamp: Alchemist of the Avant-garde, Los Angeles County museum of Art, Abeville press, NY, 1986, P.259

————–