"ישנם רגעים בחיים בהם אנו מביטים מן הפנים כלפי חוץ ומוצאים שם את עצמנו". כך מתארת לוי את הרגע המתועד בוידאו ששוטף את התערוכה. מה אנו רואים בו – לוי השקיפה אל החוף ואל המרחבים האינסופיים של הים. רגע פשוט או יומיומי כביכול נלכד בעיני המצלמה. אך, בהקשר של התצוגה שלו בתערוכה נדמה שהרגע נטען במשמעות מיתית – רגע קוסמי שיכל היה להתרחש אחרי המבול הגדול, או רגע לפניו. גלום בו מתח של המתנה לכליון שנדמה כבלתי נמנע. בו בזמן, הוא מזכיר חוויות ילדות נאיביות ומלאות תקווה כמו חפירת תעלה בחוף הים מתוך רצון למשטר את הים – למנוע ממנו להגיע אל ארמון שנערם בחוף – ניסיון שהוא כמובן חסר כל תקווה. בוידאו פיסת אדמה בודדת המאכלסת את הפינה התחתונה של הפריים המצולם. על פיסת האדמה הזו מתנופפים ברוח עזה – יריעת בד כחולה הנדמית לדגל ישראל ולצידה יתדות מיותמים המסמנים את העדרו של הדגל. אדם אחד בודד עומד חסר מנוחה וחסר אונים בעוד הים מתקרב יותר ויותר אל נחלת אדמתו.

אל מול הוידאו 'נפלטו' אל רצפת הגלריה אלפי פיסות בד לבד שנחתכו כולן במלאכת יד עמלנית לצורת כוכב. הצורה מעלה על הדעת את האופן שילדים מייצגים כוכבים בציוריהם, את הכוכבים של דגל ארה”ב, את הכוכב שעוטה השריף של העיירה כאשר מגיע להשליט בה סדר וכמובן פרק כואב מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. כמו במיצב המיתולוגי של מנשה קדישמן, האינדיבידואלים האלה מוטלים על הרצפה. ביחד הם מכסים אותה כמו שמיכת טלאים. הם נדמים למאובן של שונית אלמוגים שהתהווה בקרקעית האוקיינוס והייתה פעם מלאת חיים וחיות. הטלאים נצבעו בתהליכי צביעה טבעית. הם מלוכלכים.

הלכלוך, או ההחתמה, מהדהדים את יריעת המתכת החלודה אשר מוצבת אל מול הוידאו – זו מעלה על הדעת את הרכבים המשוריינים בעליות לעיר הקודש (טרם נצבעו), או את מורשת הפיסול

הארצ-ישראלי. בו בזמן, יריעת המתכת החלודה, על ההחתמות הרפאיות שנחקקו בה, נדמית למעין דגל שנותר בחוף חשוף במשך זמן רב לפגעי מזג האוויר של האקלים הקשוח של הארץ הזו.

מכאן, שם התערוכה: “… איש על דגלו (באתת לבית אבתם)…” לקוחה מספר במדבר, פרק ב,

פסוק ב. הפסוק מתייחס לרגע של חלוקת העם לשבטים ודגלים. דגלים המבטאים מעגלי קרבה ושיוך לשבט, לעם, ובסופו של דבר קרבה ושיוך למקום – התערוכה של לוי שואלת על מקומה של האמנית ביחס לאלה.

אוצר: יונתן אולמן