בדרך מאיבוד לדרך לעיבוד

שלושה פורטרטים של דיאלוג עם שכול

בימים בהם מדינה שלמה מתייחדת עם זיכרם של מי שאיבדו את חייהם למען המדינה, שלוש נשים שהושלכו אל מבוך השכול מציבות דיאלוג בין האישי-פרטי ללאומי-ציבורי, מציגות נקודות מבט על חיים בין איבוד לעיבוד בגין חלל שנפער.

כסא גן ילדים בודד עטוף בשכבות חימר מתפוררות. צורות ראשוניות של אותיות ח ל ל. מבוך שברירי-אורירי במרחב הגלריה המהווה תכנית קיימת-לא קיימת של מתווי דרך למסע בין ומתוך חלל.

נטע ביתן-כפרי פועלת במנעד בין החלל שנפל, החלל שנותר בְּקִרְבָּה והחלל הפיזי, חוזרת למושגי יסוד וחומרי בסיס. היא בוחרת כסא ריק הלקוח מתקופה המסמלת תחילתם של חיים, מטעינה אותו בסוגיית הנעדר הנוכח הפרטי שלה שעזב בשלב מוקדם של חייו. בחומר נסדק-מתפורר היא מנכיחה את מוטיב הזמן באובייקט – "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תש(ו)ב" – מציבה אותו על גבי מתווה צורני עשוי אותיות ח.ל.ל בניירות פרגמנט שקופים. מַבְנָה טריטוריה עדינה – "ח ל ל" – שבין נתיביה החידתיים היא נעה בתחושת זהירות בגין הבלתי צפוי שפקד אותה, בדרכה אל לא ידוע שפותח ומְזַמֵּן נתיבים חדשים.

טלילה צור עברון פוערת חללים בתוך מקבץ אלמנטים דמויי דיסקיות צבא, רושמת "חַיִּים שֶׁלִּי" – סלנג מקומי דביק המשמש כינוי חיבה לאדם אהוב – באותיות שנולדו מהטבעת חומר קרמי אל תוך חללי האותיות החרוטות בכרית המצבה של יונתן בנה שנהרג. מקיימת דיאלוג עם זה שחייו נקטעו בפתאומיות ועם עצמה באמצעות פונט שהולאם ונמצא רק על לוחות קברי הנופלים בשירות המדינה. מנכיחה שפה חזותית של זהות מקומית בתָּוֶךְ שבין החיים לבין זה שכבר אינו.

בתהליך סיזיפי של "סְדָר דפוס" היא קושרת אות לאות לרצף מילים המחוברות בחוט ברזל גס, פונה אל בנה, כמו גם מרכיבה מחדש את חייה שהתפרקו. מקרינה מבין החללים שבחומר הדהוד של זיכרון המהווה בו זמנית כתובת אור המייצגת המשך דרך. חיים שלה עצמה לאורו של החלל.

מירב רהט חוזרת אל פורטרט עצמי שצילמה בין מצבות גן הבנים בתל אביב – רגע מתעתע בין הפיכתה למונומנט נוסף בין האנדרטאות והצללים הנמשכים כמתווה אל האין סוף, לבין תנועתה עם האור החודר בין המצבות הקפואות, המְזַמֵּן חיים.

ב"אני קְצֵה הַחוּט" היא מציבה את התצלום במרכז החלל, כמעין פרגוד בין עבר-הווה לעתיד, תלוי על גבי "פקעת אריאדנה" – פקעת חוטים שעל פי סיפור במיתולוגיה היונית נתנה אריאדנה לתזאוס כדי שיקשור את קצה החוט בכניסה ללבירינת וימצא בעזרתו את דרכו החוצה, ומושג שהפך מזוהה עם אמצעי עזר ליציאה מסיטואציות קשות. למול המהלך המיתולוגי הפקעת במיצב של רהט לא מעוגנת לשום נקודת מוצא ומנכיחה מציאות בה אין נתיב אחד. מסמנת ששכול אינו לבירינת אלא מבוך*, וההחלטה לאן לפנות, באיזה אופן להמשיך ולאן לנתב את עצמה במסלול אליו נקלעה היא בחירה אישית, שלה ובדרכה.

אם שכולה, אחות שכולה ואלמנה. שלוש נקודות מבט אישיות של מי שנעות במסע תמידי בדרך מאיבוד לדרך לעיבוד. לא מיתוס. לא אתוס. מתווה שברירי ועדין, זיכרון מהדהד, מתרחק-מתקרב, נעדר שתמיד נוכח, לצידו בוחרת כל אחת מהן, בדרכה, את דרכה בתנועת החיים.

אוצרת: מירב רהט

*  לבירינת הוא "מבוך" עם דרך אחת ויחידה (ולכן קשירת "פקעת אריאדנה" בכניסה מאפשרת לחזור חזרה ולצאת ממנו באותה דרך), ואילו "מבוך" עשוי מעברים המתפצלים לכיוונים שונים והוא מאפשר מגוון נתיבים – מה שמצריך את הנע בתוכו לבחור כל פעם מחדש את אופן התנועה ואת דרכו בתוך המבוך.