התערוכה צמחה תוך חיפוש הקשר של האמנים היוצרים לים המלח. המקום רלוונטי לחייהם בדרום הארץ ומשמש נקודת השראה קסומה לציר העשייה שלהם. המקום כסמן גיאוגרפי ומטאפורי. ים המלח כמקום זוכר, קסום, מלוח ללא ועם חיים מהדהד משמעויות, ים המוות ממנו צומחים חיים.
העבודות נחלקות לשלוש גישות: חומרית, המבטאת דרך החומר תחושות ומתרגמת אותן לביטויים נוכחים. סיפורית, זו משתמשת בדימויים ויוצקת לתוך הנרטיב את החומר. והאחרונה מחקרית, מחקר ועבודה עם מחצבים ואדמות המקום מוביל את החיפוש והיצירה בעבודות.
מדברות את החומר בעבודותיה אביגיל כהן עורמת שכבות חומר. בתוך שפה אישית, עובי דופן, טקסטורה וקצב על הגלגל, משתמשת אביגיל בסיבוב ככלי חפירה לתוך הגוף הצומח. שרידי הגלגל,

אותו בור ראשוני הנפער בתחילתו של תהליך קדרי הוא מאין סימון מינימלי לגוף הנוצר סביבו. גופים אלו מזכירים כתבי יד חומריים מהמזרח הרחוק ובאופיים מנציחים רגע, ותנועה. התוצאה היא מסה מאופיינת בנוכחות חומרית עזה וצבע חופשי יבש או רטוב.
בחיפוש דרכי ביטוי מעיזה דבורה ויינברג לגעת במקום אישי וחושף של כתמי גוף. כפי שהם נקראים בפיה 'סימני זמן החיים'. דבורה עוסקת בקעקוע גוף המתפתח עם הזמן ולרוב מופיע לאחר טראומה ומדגישה את יופיו וייחודיותו ברישום צבעוני רגיש ולעיתים מיקרי.

בעצם יוצרת כאן מקבילה לתעתוע יופי הטורקיז בבקעה הקסומה של ים המוות. בעבודותיה מייצרת דבורה עבודה קפדנית ובוהקת, בצורות וגמורים לבנים כמעט מבריקים המבקשים לגעת בם.

ומשם לעבודותיה של יעל שחם, יעל מרכזת רשמים רישומים על כלים עגולים, יוצרת את קו הנוף המשפיע עליה ומנסה ליצר פתח או מכסה בעל חכה חיצונית. הקסם בעבודתה הוא, פשטות ותמצות לכלי אחד ולכתב היד הציורי צבעוני שלה. בהתבוננות בכלים אלו נפרסת לפנינו רצועת חוף, ציור חומרי ואישי המסתובב סביב אגרטל.
הכלים של אלה בן חיים מדברים בעיקר על חומרים ומטענים צבעוניים, משהו במקום הצרוב הנוגע ביופי וכיעור, כמו גם חיפוש חומרים לא שגרתיים ליצירת מרקמים ופני שטח, טוען אותם מחדש. לצד הכלים משאירה אלה רשמים על פיסות חומר כקעריות שטוחות, סוג של משב צבעוני אוורירי של דבר מה חולף. אלו יוצרים דיאלוג והדהוד למקום.
מספרות סיפור סט קפה בגודל מוזר, הוא הדימוי דרכו מספרת יפה סלפטר את סיפור רגע השבר בחייה.

יפה מכיירת את סרוויס הקפה הנשבר, מציירת לנו בעבודת יד מערכת שהיא התפאורה והמקום באותו יום בו אביה לא הגיע לשעת שתיית התה המשפחתית, הצפייה לבואו והנקישה בדלת מבשרת הבשורה המרה נחרטו בה. כמו חתימת מפעל, ד‘ בניסן, תאריך מותו מצויר ביד רוטטת על הכלים. נקודת המוצא של ניצה בר היא הפנטסטי, החלומי, המגרה את הדמיון במקום.

וכך סדרת עבודותיה האחרונה 'עיר תחתית' עוסקת בשכוב הנפרש כמשטח על גבי הכלים, פעולה המייצרת סוג של רישום נוף אתו נבנה הכלי. המכלים הם נושאי זיכרון התכולה, והשרטוטים רשומים כמפות.

אלו הולכים מתרחבים ונעים בין דקורטיביות קווית לרישומי שחור לבן. בנאמנות לדרכה, יצרה קבוצת כלים המדמה מראה עיר רחוקה עם צריחים מוזהבים. ניצה אכן מדברת את חומריות המקום אך כורכת אותו בסיפורי.

לא מעט העזה יש בגופים החדשים של מטולה עובדיה, המעבר מכלי מופשט אל דמות חיה ובתנועה אפשר למטולה ליצור בחופשיות משהו בכתב ידה לכדי ביטוי חומרי ופיסולי. הסיבוב וקבוצת הנשים הלא פורצלניות במעגל, רומזת לנו על המבט והפניה לאחור.

הדמויות עשויות בקוהרנטיות בין צבע מרקם ונפח מפעילות את הצופה. אין עבר אין עתיד יש סיבוב מתמיד.
מיכאל ליף מתמודד עם הנרטיב האייקוני של אשת לוט בעבודה 'רק מבט אחד', זאת על ידי גוף חומר בתנועה המיוצר בקצב לחיצות אחיד עד שניסגר לדמות עם מבט חלול ותחושת ידוע לא ידוע.

כוחה של עבודה זו הוא בגוף הריק ואותה ספירלה המניעה את המבט ומרמזת על הסיבוב לאחור.
בחיפושיה אחרי ביטויים אישיים החליטה נחמה מזור לפנות למקום בו היא רושמת בקלילות רבה את החוויה הצבעונית החזקה שלה מים המלח והוא הרקמה. תוך דגש על ביטוי בשני צדדים והתבוננות לא רק ביפה המוגמר, אנחנו מגלים את המצע מטופל ומצויר, ונראה כי הרקמה באה לציין נקודות על חומר ספוג באירועים קודמים.
שרה בורשטיין יוצרת בשפת גושי חומר לבנים. באמצעותם בונה מצבים אנושיים בין גוש לגוף. 'נוכחת' הוא שם העבודה. אותה אישה ריתקה אותה למצותה בפורצלן דחוס.

משהו אטום בלתי חדיר זמני כערמה, מועבר בדמויים אנונימיים עם גוש של מלח ביניהם, ובעבודה הנוספת חולצה משומשת מוכתמת בצריבת מלח. כל אלו מרמזים על שיוך הדמויות לסיפור האוניברסאלי והאישי של שרה.
יצרו מחקר שלי אוקון בעבודה 'ציטוט' מציגה לבנות יסוד ובאמצעות חומרים שאספה לחופי ים המלח יצרה צבעוניות ואיכויות בהם הטביעה וסימנה את הגופים.

מצד אחד אלו לבני בניין ומצד אחר אלו גושי זיכרון, הלבנה הוא מושג כה ראשוני אולי הראשוני ביותר כאות בשפה הקרמית באמצעותה משתמשת שלי לאצור סימנים ועדויות לנוכחות והתרחשויות שהן אישיות, אלו המותירות סימן או צלקת. כרית אדמה היא אזכור עבורה למקום אישי וצרוב המתהפך בחלום לממשות אחרת. העלה מייצג התפוררות התכלות והתמרה של חומר.
אסתי ברק מפנה את המבט ליופי רגעי המתקיים בפיסת אדמת חבר שהתייבשה ולכדה בתוכה סימני מים אחרונים. עוצמות של טבע מאובק מתנקזות לגושי אדמה רדומים, יופי וכוח דחוסים מתקיימים בפרק זמן קצר עד הגשם הבא. בעבודה 'אוצר בנסיגה' מתייחסת אסתי למושג הזמן אשר בהשלכה לאזור הקדום והשינויים הקורים בו מסבים את תשומת ליבינו לשעון המתקתק. בסטודיו ערכה אסתי איסוף ומעקב אחרי התפוררות החומר עי טפטוף,

מאין עקומת התמוססות אותה היא מעבירה לחלל הגלריה העירוני המדגיש את ניכור המקום וארעיות הנוכח.
לוחות חומר דקיקים מספרים את סיפור הזמן והחומרים הנערמים.

גיאולוגיה ידנית שיצרה יעל רוזנברג נחתכה לגושים. מאין תמצית מקום וזמן אישיים, יעל חושפת אותנו ליופי ולגחמה לגרד לחפור ולגלות את קסם הצירופים החומרי כסוג של ביטוי אישי ותגובה להתרחשויות בים המלח. הלוחות מסומנים ונותרים כעדות ייצוגית לאסוציאציה חומרית.

'נוראי הוד' קוראת ללוחות יעל, ביטוי דרמתי המבטא יותר מכל את הפער בין המוקצן הבולע במקום לבין הריכוז והעדינות בלוחות ובגושים.
סיגלית ברייר חוקרת וחופרת בתהליכי החומר ובעצם בתהליכי עבודתה עצמה.

סיגלית מבררת עי מעבדת מחקר איך ועד כמה מטפס / מבעבע מלח ים על כלים. כלים טריים, יבשים, כלים שרופים או מזוגגים. תופעת היווצרות המלח על הכלים חודרת חומר ואפילו זיגוג ובעלת מופעים שונים ואורח חיים די קצר וארעי. באי היכולת להכיל את קסם הצמיחה הפרועה של המלח, בסופו מותירה סיגלית את עבודותיה כרגע על נייר הצילום, מתחתיו מונחים תפוחי סדום שהם הבחירה לגוף קטן וסמלי ספוג ושרוף במלח המקום.
על המהלך, חומר דרומי היא קבוצת יוצרים בחומר הממוקמים בדרום הארץ ופועלים יחד שנים,

היה לי העונג להנחות אותם כמעט שנתיים. יוצרים ההולכים בדרכם המסוימת.

מאתגר היה להניע אותם ולו במעט למקומות חדשים הנמצאים כבר אצלם. הנסיעות לדרום, חורף, קיץ,

הנוף המשתנה ואתו משהו בקבוצה. דיאלוגים דרך החומר שנוצרו במהלך יחסית קצר וגילויים אישיים יצרו חוויה משותפת חזקה. אני מודה לחומר דרומי אשר נתנו לי את ההזדמנות להוביל אותם לתקופה, זו הייתה חוויה מפרה הדדית.

אוצרת: יעל עצמוני

משתתפים:

שלי אוקון, שרה בורשטיין, אלה בן חיים, נצה בר, סיגלית ברייר, אסתי ברק, דבורה וינברג, אביגיל כהן, מיכאל ליף, נחמה מזור, יפה סלפטר, מטולה עובדיה, יעל שחם, יעל רוזנברג