הכניסה אל לימיניס היא עצמה חציית סף: הצופה מוזמן אל חלל שבו החומר מתפקד לא רק כגוף פיזי אלא כזירה של זיכרון, דימוי ותודעה. לי חן בונה מרחב שבו ממשות ודמיון נשזרים זה בזה, ומציבה את החומר כישות חיה, נושאת מיתוס, רגש והיסטוריה אישית. בהשראת דמותו של פיגמליון, מתעוררות הדמויות לחיים ומעלות שאלות על גבול הזהות, על מהות הגוף ועל האפשרות שאובייקט יהפוך לשער למעבר פנימי.
התערוכה מציבה ארבעה שומרי סף בגודל טבעי: אשת הירח, הרתך, האישה-עץ והרובוט התפור. כל אחד מהם מגלם גבול אחר: בין אור לחושך, בין מלאכה לחומר, בין אנושי לטבע, בין אורגני למלאכותי. כשחקנים מיתולוגיים או חלומיים הם אינם מאפשרים כניסה מיידית; הם דורשים מהצופה לעצור, להתבונן ולהכיר במעבר.
דימוי שומר הסף מוכר מתרבויות רבות: קרברוס השומר על שערי השאול, מלאכים ומפלצות המעכבים גיבורים במסעיהם, ופרספונה – דמות גבול השוהה חלק מזמנה בעולם החיים וחלקו בעולם המתים. גם בראייה הפסיכולוגית־יונגיאנית, שומרי הסף מסמנים את הפחד או הספק העוצרים את האדם עד שיהיה מוכן להתקדם. חן מאמצת דימוי זה לא כמחסום אלא כהזמנה: התמודדות עם שומרי הסף היא רגע של טרנספורמציה.
סביבם נפרש מערך סמלים נוספים: נעליים המייצגות מגע עם האדמה והמעבר בין מציאות לדימוי; צדפה־אוזן פנינה המרמזת על הקשבה פנימית וצמיחה מתוך קושי; קופסת מזכרות ובה חפצים ארכיוניים — אבנים, צדפים ושברי פסלים, כשרידים המעידים על מסע; ופרפרים הפזורים בחלל, המזכירים את קלילותה של המטמורפוזה מול כובדו של החומר.
הדמויות והאובייקטים בלימיניס מעלים שאלות על עצם מושג היופי: האם יופי מתקיים בשלמות צורנית, בחומריות מבריקה, או דווקא בפגם, בצלקת, באי־השלם? במרחב זה האסתטי מתנגש באתי — הדימוי המפתה מבקש משיכה, אך בו בזמן מחייב חשבון נפש, אחריות, הכרה בכאב ובשבר. חן מציבה את הצופה בעמדה כפולה: להתענג על הדימוי ובו בזמן לבחון את המחיר המוסרי הכרוך ביצירתו ובהתבוננות בו.
בין מיתולוגיה לפסיכולוגיה, בין חומר חי לדימוי מתעתע, לימיניס יוצרת מרחב שבו המיתי והאינטימי, העתיק והעכשווי, נוגעים זה בזה. זהו מרחב מעבר שבו השאלה איננה רק מה שומר על הסף – אלא מהו הסף שבתוכנו.