כשהשמיים והמים נוגעים זה בזה והתכול מתחבר עם הכחול, מתגלה לעיננו קו דמיוני אופקי במקום בו נפגשים השמים והארץ – האופק. הקו ההוריזונטלי מגדיר ומסמן התחלה וסוף, אך בהיותו קו דמיוני הוא מתרחק מאתנו ככול שאנו מתקרבים אליו ולעולם איננו מצליחים לראות מעבר לאופק. כשהאופק נעלם נעלמים עמו הגבולות – אין התחלה ואין סוף, האחיזה במציאות נעלמת ועולות מחשבות על כאוס וסדר, פחדים, אמונות טפלות וחלומות.

התערוכה מציעה לבדוק את התפר שבין המציאות והדמיון, בין סדר וכאוס, בין חומר ורוח ומציגה ברוח הזמן ובחומרים עכשוויים עבודות במיצב 'ז'ול ורני' שבאמצעותו יוצאת ענת נגב למסע בים סוער בו רוחשים גלים, רגשות, חששות, דמיון ותעוזה.

נגב מחברת חומרים, סצנות ותמונות מהעולם בו היא פועלת ויוצרת סביבה חדשה אלגנטית, מסודרת ומעוצבת שבה יש מקום ותפקיד לכל מוצג. יצירות חומר עליהם מצוירים בצובענים וזיגוג מוטיבים איקוניים מיתולוגיים ודמיוניים, קו גרפי מעוצב של טקסטים המביעים סערות נפש, סדרת סרטי וידאו שצולמו במהלך מסעות שיט בלב ים המוקרנים בתוך קונכיות חומר ועל מפרש "השט" בחלל הגלריה ללא סירה, יוצרים יחד מתח המבעבע בחלל ופורץ אל פני השטח. הסדר החדש על רקע קו האופק מאפשר, 'בניגוד לחוקי הפיסיקה', לגלות את צפונות הנפש ו'לראות מעבר לאופק'.

הים, טומן בחובו ובמעמקיו סיפורים, אגדות, סמלים  ואמונות אין ספור. חלקם טבעו במצולות הים וחלקם חיים עמנו עד היום. "אסור לשרוק בים" הנו אחד האיסורים בהיותו סימן למצוקה ובשל האמונה המיתולוגית כי השריקה גורמת לנפטון – אל הים להשתולל ולמרות חידושי הטכנולוגיה, נשמר האיסור לצד אמונות נוספות המלוות את יורדי הים.

ענת נגב 'מטילה עוגן' במקום של חוסר יציבות, שטה מעבר לאופק ותמיד שומרת על האיסור לשרוק בים.

אוצרת: אסתי דרורי