זיכרון צעצועים / נדיה גורנשטיין

*רגע לפני שהיא שוכחת

במסע הזיכרון אל שנות ילדותה המוקדמת, בסן פטרסבורג של שנות השבעים, נדיה גורנשטיין הופתעה לגלות את שורשי השפה האסתטית, התרבות החזותית ותשוקת האספנות, שהפכו אותה לאמנית שהיא היום. מנהרת הזמן הפרטית שלה הובילה את המבט מישראל בחזרה לברית המועצות, משם עלתה לארץ עם הוריה ב-1978 – ילדה בת שמונה, שעשתה כל שביכולתה להיטמע, להיות ישראלית, לדחוק את העבר, את הרגליו וסימניו, עמוק מתחת לשכבות של הגנה. כך נוצר קו הפרדה ברור, שתחם את זיכרונות הילדות המוקדמים מרוסיה הסובייטית ופינה מקום לילדות חדשה ולשנות ההתבגרות בירושלים.

גוף העבודות בתערוכה, שמהדהד את עולם הילדות, נולד בהשראת אוסף הצעצועים הסובייטיים של נדיה, והניע תגובת שרשרת של גילויים – אוצרות חבויים אפילו – מאותה ילדות נשכחת. עם הזיכרון המתעורר, התפתחו העבודות לכיוונים מפתיעים, אישיים ורגשיים.

העבודות בתערוכה מציגות יחס של משיכה-רתיעה מול המקור – בסדרות של ציורים על עץ, הדפסים, פיסול בעיסת נייר וקולאז'ים מעובדים, שנעשו בעקבות צילומי ילדות שנמצאו במפתיע בבית אמה. בזמן שהאם, בתהליך מקביל ומכמיר לב, הולכת ומאבדת את יכולתה לזכור, נדיה נאחזת בחלקי התמונה שהיא זוכרת ומאמצת אל ליבה.

סוכנים כפולים: מחקר באוסף הצעצועים / שלומי איגר

צעצועים הם חפצים בעלי מעמד ייחודי, כנציגי התרבות, החומר והתקופה. שלומי איגר, מעצב וחוקר תרבות ילדים, צלל לנבכי תעשיית הצעצועים בברית המועצות לשעבר, וליקט עדויות לתפקידם של צעצועים לא רק כסוכני תרבות, אלא כ"סוכנים כפולים", חתרניים, סמלי חופש הביטוי בזעיר אנפין. הם יוצרו במפעלים מורשים, בעיצוב שקיבל אישור ממשלתי. אך בהיותם מוכוונים לילדים, נהנו המעצבים מחופש יחסי, שזלג אל אופיים של הצעצועים.

חגית פלג רותם, מרץ 2024