“חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב” (פול צלאן, פוגת המוות)

שאדי טואפרה מצייר בפחם, בזפת, בקפה ותה, בבוץ, בחומר בידוד, באקריליק ודיו, בשמש. הוא מצייר בבוקר ובערב. הוא מצייר הרבה בשחור ומעט בצבע. בהרבה צבע. הוא מצייר דמויות גדולות מימדים שלהן איברים מוגדלים. הוא מצייר איש, ילדה, סוס, ציפור. הוא מצייר בתנועות רחבות ומהירות על בד מוכתם שעולה ממנו ריח של פחם המדורה, של כוס קפה, של כתם זפת.

מרטין היידגר, פילוסוף, קבע שהשפה מדברת. לא האדם מדבר את השפה אלא השפה קודמת לאדם. היא המכתיבה את לקסיקון מילותיו, את התבנית התחבירית, את מה שמובחן ואת זה שאין לו מילים ועל כן הוא איננו. אצל שאדי החומר מדבר. החומר קודם לשפה. הוא צליל של הוויה ייחודית ברגע ההתפרצות שלה.

טואפרה, תושב העיר מר’אר, מדבר בחומר. לפעמים בקול גדול, בהרבה חומר על בד גדול, ולפעמים בקול שקט, במכחול על אריח קרמי. העבודות שלו מלאות עוצמה. בדומה לאמנים ניאו-אקספרסיוניסטים תנועת המכחול שלו פראית, צורותיו קמאיות וסימבוליסטיות, ציוריו מלאים עד להתפקע. דמויות ודימויים נדחסים לתוך המצע החומרי, לפעמים אך בקושי, לפעמים מתגלגלים זה בתוך זה, מערבבים חי, אנושי ודומם.

כמו הסיפור המתרקם לילה לילה של שחרזדה, המבקשת במשך אלף לילות להציל את חייה, טואפרה מצייר אגדות הטוות את חוט חייו. עבור מי שבילה את מרבית ילדותו בבתי חולים הציור הוא אוויר, מים, אש ואדמה. הוא מצייר בלילה. הוא תולה את הציור להתייבש בחוץ, ומגלה אותו שוב כשעולה השמש. כמו הסיפור המשתלשל ונכפל ומתמשך ללא הפסקה, טואפרה בורא חושך ויוצר אור, חוזר מיום ללילה ומלילה ליום, מפרגמנט לפרגמנט וממוטיב למוטיב. זוהי פוגת האנטי-מוות, שירת חיים המתגלגלת שוב ושוב בחומרי היסוד. אדמת הקפה והבוץ, מי הבישול של הבד בתה, אוויר הקצף השחור ואש הפחם.

בר יוחאי 5, תל אביב.

פתיחה: יום שישי, ה-4.8.23, 12:00
נעילה: יום שבת, ה-3.9.23