שאדי טואפרה מצייר בתנועות רחבות ומהירות על בד מוכתם שעולה ממנו ריח של פחם המדורה, של כוס קפה, של כתם זפת. טואפרה, תושב העיר מר'אר, מדבר בחומר. בדומה לאמנים ניאו-אקספרסיוניסטים תנועת המכחול שלו פראית, צורותיו קמאיות וסימבוליסטיות, ציוריו מלאים עד להתפקע. דמויות ודימויים נדחסים לתוך המצע החומרי, לפעמים אך בקושי, לפעמים מתגלגלים זה בתוך זה, מערבבים חי, אנושי ודומם.

כמו הסיפור המתרקם לילה לילה של שחרזדה, המבקשת במשך אלף לילות להציל את חייה, טואפרה מצייר אגדות הטוות את חוט חייו. עבור מי שבילה את מרבית ילדותו בבתי חולים הציור הוא אוויר, מים, אש ואדמה. טואפרה בורא שירת חיים המתגלגלת שוב ושוב בחומרי היסוד.